אשדוד תוריד את מכבי ת"א?

על הנייר בני יהודה אמנם נחלשה העונה אחרי שאיבדה את אניימה, עובד ואסולין להפועל תל אביב, אבל על המגרש היא הרוויחה בחזרה את הכוח שהוביל אותה להצלחות עד לפני מספר שנים: הקבוצתיות. פתאום לא מעט שחקנים מוצאים מקום לביטוי בבמה שהתפנה משלושת הטנורים והמאמץ ההגנתי וההתקפי מתחלק שווה בשווה בין כל השחקנים, שהבינו שהאחריות עוברת אליהם. הקבוצה פחות מתבססת על יחידים, אלא היחידים מתבססים קודם כל על הקבוצה.

שירזי, בתבונה רבה, מילא את החללים שהותירו שלושת הכוכבים בשחקנים רעבים לקאמבק כמו ביטון ורוזן, העניק לקובצ'ביץ' ובלדוט יותר אחריות ונתן לדוארטה יותר ביטחון ועזרה קבוצתית כדי להזכיר במעט את העונה שלו בנצרת עילית. פחות דריבלים, יותר הנעת כדור מהירה ותנועה לשטחים מתים. פחות הברקות, יותר יציבות. יותר בני יהודה של ניצן שירזי משנים קודמות: קבוצה חכמה, קטנה, מאוזנת ויעילה. אם הסגל הקצר שלה לא יפגע בה כשהפציעות יעיקו בהמשך העונה, היא גם תהיה קבוצה מצליחה. בטח בליגה כזאת, אבל לא רק.

ליגת העל עדיין לא קיבלה צורה, אבל המפה מתחילה להתבהר. בית"ר אלופה, הרצליה יורדת, ומכבי תל אביב ומ.ס אשדוד בקרב המרכזי על ההישרדות. בני יהודה, סכנין, מכבי פתח תקווה, הפועל כפר סבא ואפילו קרית שמונה לא מספיק גרועות כמו אשדוד ומכבי תל אביב, ובעונה בה הפועל תל אביב שוב תהיה עם הראש באירופה, הפריצות בליגה רק תקל על "הפתעות" העונה להתקדם במעלה הטבלה. נשארו עם אשדוד ומכבי תל אביב. אשדוד, כהרגלה, נבנתה באיחור אופנתי, משכה יותר מדי זמן את עיצוב הסגל, הפקירה לחלוטין את ההגנה, אבל ככה זה כשאין לך יומרות גדולות מדי ואין לאן למהר. האיזון בין שחקני רכש לשחקני הבית, אלו שהנהיגו עד היום את המועדון, הופר במידה לא מבוטלת, כמו גם היכולת של שי הולצמן לחפות על האיטיות ההולכות וגוברת שלו על-ידי חכמת משחק וחדות מול השער.

לכל השאלות האלה אלון חזן צריך היה למצוא פתרונות בקיץ הראשון שבו הוא בונה את הקבוצה ולא יוסי מזרחי, מוקדם עדיין לשפוט אותו כי אנחנו רגילים לחוסר יציבות מאשדוד, אבל המערבולת אליה נקלעה פתאום הקבוצה מתחילה להיות מסוכנת מדי. במקרה כזה, לאשדוד יש שלושה יתרונות מרכזיים על מכבי תל אביב: סגל עמוק יותר, הנהלה מסודרת יותר וניסיון גדול יותר במאבקי תחתית, אם וכאשר המערבולת תסחוף אותם עמוק יותר מהרגיל. במקרה כזה, המסורת של אשדוד עדיפה על זאת של מכבי תל אביב.

ז'וזה רמאליו ורביד גזל, שתי החתמות הבזק של מכבי תל אביב, יכולים בהחלט לעזור לחברים החדשים שלהם לעזור לעצמם ולייצב את הספינה. למרות שהיא נתונה תחת לחץ אדיר ואחרי קיץ שבו לא גילתה חשיבה מרובה בנושא, מכבי תל אביב סופסוף עושה רכש נכון. נכון למצב שבו היא נמצאת כרגע, הכוונה. ניר לוין, בין אם הוא הביא את השניים או יחד עם נמני, יכול להרוויח שני דברים דחופים מההחתמות הללו: ראשית, מסר ברור למערכת שהצרכים של הקבוצה הם קודם כל מה שרמאליו וגזל אמורים לתת: גליצ'ים, חילוצי כדור ושאר הדברים שעושים בתחתית. שנית, עומק לעשות את המהפכה המתבקשת בהרכב, לזעזע את מי שצריך, בהתאם למה שרוני לוי עשה במכבי חיפה.

עם רמאליו, גזל ושרן ייני בקישור האחורי, והסטה של ליאור ז'אן לעמדת הבלם לצד מרטינוביץ', הנרפות של החלק הקדמי תורגש פחות. כך אולי מכבי תגבש לעצמה סגנון של קבוצה שורדת ויהיו לה גם כלים לכך. כך למכבי תל אביב יהיה חוד שדרה בריא יותר מהגנה לקישור ועוגן לשחקנים טכניים יותר ליצור בשקט. ז'אן יעיל יותר בעמדת הבלם וטוב יותר מכל אלו שמוגדרים כרגע כבלמים במכבי תל אביב. רמאליו, אם לא ייפול למרה שחורה כמו 99 אחוז משחקני הרכש הזרים שבאים למכבי תל אביב בשנים האחרונות, הוא קשר אחורי מצוין, שאמור לתת ביטחון לשאר הקשרים האחוריים שאיבדו את זה מזמן.

גם הסטה של נמני לעמדת החלוץ המרכזי יכולה לפתור לא מעט פלונטרים, כמו העובדה שאין למכבי כרגע שחקנים ברחבה שיודעים לסיים הזדמנות וחצי עם שער או שקאמנאן ועזרן לא יהיו לעולם חלוצים מרכזיים והם הרבה יותר טובים כשהם באים מהצדדים, שם יש להם שטחים לפעול. עם קישור אחורי מעובה של רמאליו, גזל וייני והגנה גבוהה ודי מנוסה עם ז'אן ומרטינוביץ', נמני כבר לא ירגיש חייב לבוא אחורה ולעזור בהנעת הכדור ההססנית, אלא לשהות באזורים שהוא יותר מסוכן בהם. עד עתה, ללוין לא היו כלים לנתח את החולה האנוש ולבצע את המהפך המקצועי שנדרש ממנו בימים אלו. עכשיו מגיע בעצם המבחן שלו. אם הוא ימשיך לנסות להיחלץ מהמערבולת הזאת על-ידי כדורגל התקפי ולהתבסס פחות או יותר על אותו הרכב ושיטה מתחילת העונה, תדעו שהוא נכשל בו.

במסגרת התחקירים האינסופיים על מצב הזרים בליגת העל ומי אשם באיכות שלהם, איכשהו התקשורת תמיד יוצאת נקייה. תמיד זה המאמנים שלא עושים סקואטינג נכון, או המחסור במזומנים של הקבוצות, אף פעם לא העיתונות, שיוצרת עבור אותם זרים שבאים לכאן פער בלתי ניתן לגישור בין הפרופיל שמציירים אותם בתקשורת ולבין מה שהם באמת. מאובארוב ועד קולואטי, שום לקח לא מופנם. זר שנכשל בגרמניה בגלל פציעה יהיה כישלון קולוסאלי גם בישראל, חלוץ שלא היה לכוכב הגדול של הליגה הברזילאית לא אמור להיות כוכב גם כאן – כאילו שבכלל אפשר להשוות בין הליגות.

התקשורת יודעת שהגישה שלה מוטעית, אבל היא עדיין שולחת הביתה אחרי שני מחזורים שחקנים טובים כמו פאוליניו, רנאטו ורומולו. ז'רום לרואה אמר קצת אחרי שהוא עזב כי הלחץ על הכדורגלן הממוצע בליגה הישראלית הוא לגמרי לא הגיוני, והתכוון בדיוק לדברים האלה. מי יודע כמה זרים מצוינים פספסנו בגלל שהם לא שרדו את העיוות הזה, מי יודע כמה עוד נפספס אחרי שפאוליניו, רנאטו ורומלו יעזבו את ישראל.

"כפר סבא שואפת העונה לתקוע יתד בצמרת"

אמנם עברו רק חמישה מחזורים, אבל אפשר כבר לחוש בריח החזק: עונת 2007/8 תהיה כנראה חלשה יותר מ-2006/7 החלשה כשלעצמה. עונה פתוחה יותר, אבל גם חלשה יותר. למה? ראשית, כי מכבי נתניה עדיין במקום השני, למרות שהיא קבוצה פחות טובה מהעונה שעברה. פחות מוכשרת, פחות חזקה, פחות יצירתית, פחות עמוקה. עטר מתמרן נהדר בסגל הדל שנתן לו העונה דניאל יאמר ומעמיד קבוצה יעילה וחזקה מנטלית שלא נשברה אחרי הכישלון באירופה, אבל חשוב לזכור מול מי נתניה התמודדה עד עתה על מקום בצמרת ומול מי היא התמודדה בעונה שעברה: מכבי תל אביב. אם בעונה שעברה מכבי תל אביב עוד היתה קבוצה צמרת שלפעמים החזירה לליגה מעט מכבודה הרמוס, העונה גם את זה אין. זאת לא ליגה פתוחה, זאת ליגה פרוצה לקבוצות בינונית בדרך להיות בסוף גם הפתעת העונה. התנאים לקבלה רק הולכים ונעשים קלים יותר.

ניצחון של נתניה על מכבי תל אביב יקדם את הקבוצה של עטר למשבצת הזאת שנה שנייה ברציפות, למרות הירידה מהיכולת המצוינת בעונה שעברה. בכך נתניה אולי תצהיר שהיא חזרה להיות חברה קבועה בצמרת הכדורגל הישראלי, אבל עדיין לא במידה מספקת. בשביל שזה יקרה, צריך קבוצה הרבה יותר מרשימה, שיכולה באמת להזכיר לנתניה במאומה את העבר הגדול שלה. למרות המקום השני, היא עדיין רחוקה משם.