גוועים משבת לשבת

אומרים שחיים משבת לשבת. אם למדוד את זה בצורה הזו, הרי שהמציאות די קשה וחונקת מבחינתי. זה התחיל בדקה ה-42 בשבת שעברה מול חיפה. כמו כל משחק בתקופה האחרונה, לא באמת רציתי ללכת, אבל שוב, בלי שאשים לב, מצאתי את עצמי בתוך הרכב, מחפש חניה ליד האצטדיון.

הפעם ההתלבטויות היו יותר ארוכות ולכן גם איחרתי. וכן, כמו שחשבתי שיקרה, ברגע שכף רגלי דרכה בתחומי האצטדיון, שמעתי את אוהדי חיפה צוהלים. נכנסתי בדקה ה-42, במחצית התעדכנתי בפרטים על המריבה המי יודע כמה של ה"אולטראס" ו"השחקן", קניתי קולה עם תחילת המחצית השנייה ובדקה ה-70 עשיתי משהו שלא האמנתי שאני אעשה אי פעם - יצאתי החוצה.

ביציאה מהאצטדיון שמעתי את מצהלות הגול השלישי של הירוקים. התיישבתי על שפת המדרכה והדלקתי סיגריה. זו הייתה סיגריה מלאת עצבות, כעס, רחמים ובעצם כל סוג של רגש שלילי שרק ניתן לדמיין. אה, היו גם הרבה מחשבות. אני עדיין לא מאמין שיצאתי לפני סיום המשחק. תמיד היה לי קטע כזה, גם בהפסדים הכי כואבים, להישאר עד הסוף. אמרו לי להפסיק ולא הקשבתי, הייתי מכריח את עצמי להישאר.

את המשך השבוע אתם כבר יכולים לתאר לבד. הקנטות במשרד (מופנמות, אני חייב לציין, כנראה מתוך רחמים), שטיפה מהחברים וההורים על כך ש"די, זה באמת הזמן לפרוש" וחבר אחד, שכבר התייאש ואמר לי בחיוך: "אני רואה אותך ואני ישר מתחיל לחשוב על הוד השרון, לוד ומשחק נקמה בעכו". חייכתי, השפלתי את הראש, והלכתי להדליק עוד סיגריה.

יש מצב שהוא צודק?

בהמשך השבוע ראיתי את התוכנית החדשה של וואלה! ו-"ווינר". גם שם לא חסכו בעלבונות, הקנטות ובעיקר הימורים בטוחים על כך שמכבי נוסעת לקריית שמונה בשביל לחזור עם עוד הפסד. כן, ניסיתי להתעלם ולא להגיב. מה שמוזר הוא שהפעם הצלחתי. במשך כל השבוע התעלמתי מהעובדה שיש משחק בשבת. הדחקתי את ההבטחות מתחילת העונה, שאני נוסע לקריית שמונה ויהי מה. ואז, ביום שישי בעשר בבוקר, קיבלתי טלפון מהצפון הרחוק: "גבר, מחכים לך פה עם המנגל בצהריים, בערב הולכים להשתכר ומחר מנצחים". זה היה חבר שגר אי שם באזורים מוכי הקטיושות.

היססתי, התלבטתי, אמרתי, "די, יש גבול למה שאני מסוגל". אמרתי שלא, אני לא נוסע. לא מגיע להם, אני מאוד עסוק השבת, יש מרתון של "חברים" בטלוויזיה ויש לי דייט מטורף בערב. ניתקתי והדלקתי סיגריה.

בשתים עשרה בצהריים חציתי את צומת גלילות עם הצעיף מונף מהחלון. ולא, הפעם זה לא קרה בטעות. באותה סיגריה התחלתי לזמזם לי מנגינה, הייתה משונה בהתחלה אך לאט לאט החלה להיות מוכרת... הוספתי את המילים, כיביתי את הסיגריה, והתחלתי לשיר: "לעולם לא תצעדי לבד, מכבי ת"א".

הנסיעה עברה די בקלות, בהתחשב בעובדה שיד אחת החזיקה מפה והשנייה את הסלולרי כדי שיסבירו לי איך לקרוא אותה. אחרי עפולה עצרתי לתדלק, ועל הדרך גם הזמנתי משהו לאכול בעוד אחד מסניפי המזון המהיר שבתחנה. ואז, בלי הודעה מוקדמת, נכנסו שחקני מכבי תל אביב. צד אחד אמר לי לרוץ מהר לאוטו, להוציא את המצלמה ולפנק אתכם בכמה תמונות של נמני אוכל גלידה בשקל תשעים ואת ייני משחק עם האיי-פוד שלו. הצד של הרגש הזכיר לי שאני פה בתור אוהד. שאני נוסע שלוש שעות לכל כיוון, בשבילם. השפלתי את הראש, חייכתי וזרקתי כמה משפטי עידוד שידעו שאני שם. שיידעו שאנחנו שם, שבאים אוהדים שרוצים ניצחון בשבילם.

המשכתי בנסיעה עד שהגעתי לביתו של החבר. שם נפגשתי עם מספר אוהדים שכבר הגיעו להתנחל אצלו כבר מיום חמישי. בערב נסענו לפאב באחד הקיבוצים באזור. בירות, וויסקי והרבה סיגריות לא הצליחו לשכנע אותי שיש פה חיי לילה תוססים, אבל זה כנראה משום שאני בא מתל אביב. דבר אחד אני לא מבין: לא שמעו על תאורת כבישים בצפון?

בבוקר התעוררנו מלאים בעקיצות יתושים, שמש יוקדת וטיפות גשם (יש דברים כאלה). אחד סיפר שהוא חלם שהוא מתעורר בשש בערב, רואה אותנו חוזרים מהמשחק שמחים, אחרי שמכבי ניצחה 0:1. התחבטנו בשאלה אם אנחנו קונים את התסריט הזה: להגיע עד לפה, לפספס את המשחק, אבל מכבי מנצחת. הגענו למסקנה שקונים. בטח קונים.

העברנו את השבת עם צפייה בקליפים של מכבי באינטרנט, משחקי שש בש, הימורים על כמה אוהדים יבואו מתל אביב ועל מה יריבו הפעם חברי ה"ארגונים". בסופו של דבר התחלנו לקשט את המכוניות. נסיעה של 5 דקות לאצטדיון עם שירי אליפות ישנים שבוקעים מהרמקולים, דגלים וצעיפים שמתנוססים מהחלונות. התפעלות מהנוף של הצפון - ואז הגענו. נכנסנו למשחק.

את פרטי המשחק אני אחסוך מכם. כדורגל לא היה שם, ואם היה קצת, הוא הגיע מכיוונם של המקומיים. אירועים מיוחדים מהיציע גם לא היו. ואני, רק נזכרתי בפגישה שלי עם השחקנים יום קודם. ביקשתי מהם שישנו טוב, הם כנראה הקשיבו לי, רק חבל שהם לא התעוררו.

באמת שרציתי שלסיפור הזה יהיה סוף אופטימי. במקום זה אצטרך לספר לכם על החלק הרע ביותר של סוף השבוע – הנסיעה הביתה. נסיעה מלאת דמעות ומחשבות, נסיעה בחושך דרך סיבובים מסוכנים, נסיעה שקטה עם אס.אם.אסים מנחמים של חברים וטלפונים מודאגים מההורים. נסיעה שבה אתה שומע ברדיו איך ג'ובאני רוסו כובש לחיפה. נסיעה שבה אתה עוצר לתדלק, שותה אספרסו וחושב איך אתה שולח את הקבלה לרודי חדד וחבריו. נסיעה שנגמרת לאחר שלוש וחצי שעות. אתה מחנה מתחת לבית, מכניס את הצעיף לתא כפפות, יושב על המדרכה ומדליק סיגריה ואז אומר לעצמך דבר אחד: שזאת נסיעה שאתה לא עושה יותר. רק יש בעיה קטנה: לפי איך שהם משחקים, יש סיכוי שבעונה הבאה יהיו עוד הרבה נסיעות כאלה.

אומרים שחיים משבת לשבת, אומרים שכדורגל משחקים 90 דקות, אומרים - תשחקו בשביל הסמל, בשביל הנשמה ובשבילנו, הקהל. אומרים, אז מה? כנראה שהשחקנים של מכבי תל אביב כבר לא מקשיבים.