השבוע החליטו בבית של י' לעשות מעשה ולהחליף ספקית טלוויזיה (ואינטרנט) מהוט ליס. שינויים בחיים זה לא דבר קל (הרגע חסכתי לכם חמישים שקלים ושעה מחייכם אם עוד לא קראתם את "מי הזיז את הגבינה שלי", איך אני בשבילכם?) וגם לנו היה קשה להתמודד עם השינויים שהביא איתו ממיר חדש, מה שהביא אותי לחשוב באיזה מהירות העולם הטכנולוגי מסביבנו משתנה. הדבר שהכי היה קשה לנו להתרגל אליו היו הכפתורים בשלט שמאפשרים לך לראות את המידע על התוכניות (ביס, משום מה, אי אפשר לראות תיאור של התוכנית ולדפדף קדימה תוך כדי), כשעד לפני חודש, באריזונה, לא היתה לנו בכלל את האופציה הזאת (היינו קמצנים והסתפקנו בכבלים הבסיסיים שהחברה סיפקה לנו ולא הרחבנו לממיר דיגיטלי) והסתדרנו מצוין.
גם האינטרנט האלחוטי, שכל כך התרגלנו אליו, לא עבד יותר בגלל בעיה במודם שלא איפשרה לנו לחבר אותו במקביל למחשב השולחני של חמותי (וזאת הזדמנות טובה להודות לדודו, השכן היקר, אותו מעולם לא פגשתי, שאם הייתי מחליט להשתמש ברשת אלחוטית של מישהו אחר, זה שהוא לא נעל את שלו היה מאוד עוזר. לא שהייתי עושה משהו כזה, חס וחלילה), בעוד אך לפני שנתיים לא הכרנו בכלל את האופציה של אינטרנט אלחוטי והיום אנחנו מוצאים את עצמנו עם מחשבים על הברכיים בסלון הרבה יותר ממה שרצוי (במיוחד אם ילדים זה בתוכניות העתידיות שלך).
אבל למרות כל התלונות שלי, אין טוב בלי רע, ואם מסתכלים על חצי הכוס המלאה, תמיד אפשר למצוא כמה דברים טובים ביס, בכל זאת:
- ערוץ הקולנוע הישראלי. רוב הזמן זה זבל מזוקק, אבל בשביל השעתיים של "דיזינגוף 99" הוא שווה כל שניה. אח, הימים שענת עצמון היתה צעירה.
- ב"יס אין ערוצים, יש "אפיקים". נכון, אין שום הבדל בין השניים, אבל תודו ש"אפיק 11" נשמע הרבה יותר מגניב מערוץ 1, לא?
- נכון, יש כל הזמן שיבושים, אבל מכיוון שגם ככה אין ממש מה לראות (היום נתקלתי בגיסי ובחברה שלו יושבים ובוהים בטלוויזיה כבויה. זה עדיף על מה שיש כשהיא דלוקה, זה מה שהם אמרו) אבל לפחות ככה כשהפיקסלים רועדים, אתה יכול לדמיין איך מטוסי F-15 מפציצים בשעה זו לוויין ריגול באיראן. על פי פירסומים זרים, כמובן.
- סדרות בריטיות, והרבה. אחרי הסדרות המאותגרות אינטלקטואלית של האמריקאים, אלו מהצד השני של האטלנטי הן כמו אוויר לנשימה. הנה, למשל, דיאלוג שתשמע רק בסדרה בריטית:
אמא: רוצה סיגריה?
בן: לא, אני לא מעשן
אמא: לא נהגת לעשן?
בן: אני כבר לא בן 10!
- ואחרון אחרון חביב, והקישור שלנו לפוטבול השבוע - Friday night lights. כן, כן, גם אני הופתעתי, אבל אשכרה אחד מערוצי הסדרות של יס משדר את סדרת הספורט הנהדרת הזאת (שאני מסרב בתוקף להשתמש בשם העברי שלה). אני מוכרח לומר שאני די בשוק מזה שמישהו פה בארץ אשכרה השקיע כסף וקנה סדרה על פוטבול. כנראה שהתחרות בין הכבלים ללווין ממש קשה. עכשיו אם רק מישהו ידאג להעיף את הבריטית החייכנית המעצבנת עם עצמות הלחיים שפתאום משדרת קריקט בספורט סנטר של חצות. לאן, לאן התדרדר העולם הזה?
עולם הפוך
ובחדשות פוטבול אחרות, הקבוצה שבחרה ראשונה בדראפט האחרון מובילה את ה-AFC מערב, זאת שבחרה שניה עם מאזן 1:3, בעוד לפינאליסטית מהסופרבול אשתקד ולקבוצה עם המאזן הטוב ביותר בעונה הקודמת יש ביחד בדיוק שני ניצחונות. הקבוצה עם ההתקפה הטובה בליגה בשנה שעברה לא מסוגלת לשים טאצ'דאון לרפואה או להשיג ניצחון, בעוד טמפה ביי, שסיימה אחרונה ב-NFC דרום, מפרקת את הבית שלה. איך אמר מאדן בסוף השידור של המשחק בין הג'איינטס לאיגלס (אני יודע, אף אחד מכם לא נשאר ער עד הסוף, גם אני לא. מזל שהיה שידור חוזר. בעצם, לא כזה מזל. הנה שלוש שעות מהחיים שלי שאני לא אקבל חזרה): "ראשי התיבות של ה-NFL הן כנראה No Figure league".
בשבוע שעבר, י' אמרה לי שנדמה לה שיותר קל לי לכתוב על פוטבול מאשר על בייסבול, כי בבייסבול הייתי גורר שבועיים עד שהייתי מנפק טור בעוד בפוטבול אני מוציא אחד כל שבוע כמו שעון. חשבתי על זה קצת והגעתי למסקנה שזה בדיוק הפוך. הסיבה שבבייסבול היה לוקח לי זמן היתה שניסיתי כל הזמן לכתוב על בייסבול בלי לכתוב על בייסבול, על מנת לא להבריח את הקוראים שרגישים לריח הכפפה, בעוד שבפוטבול אין לי את המגבלה הזאת (ברוך השם, יש גרעין מספיק גדול של אוהדי פוטבול הארד קור בארץ). למעשה, לכתוב על בייסבול זה הרבה יותר קל, כי שם הדברים הרבה יותר פשוטים. יש קבוצות טובות וגם אם הן מפסידות משחק פה ושם, הן עדיין יהיו טובות ואותו דבר לגבי הקבוצות הגרועות. בבייסבול יש כל כך הרבה משחקים, שהסטטיסטיקה מספיקה להתיישר כך ששחקנים טובים נשארים טובים, שחקנים גרועים נשארים גרועים והמטס, טוב, המטס נשארים לוזרים.
בפוטבול, לעומת זאת? הג'איינטס, שרק לפני שבועיים גמרתי להם את העונה, פתאום מנצחים שניים רצוף (אם כי, כמו שאני מכיר את הענקים, הם פשוט מכינים את האוהדים שלהם לשבירת לב בפעם המיליון), קליבלנד (בחירת דראפט שלישית, להזכירכם) מנצחת את שתי הקבוצות הקודמות שלקחו את הבית שלה, ברט פארב נראה כאילו זה 1997 ולא 2007 (טוב, לפחות את זה ראיתי בא), דרק אנדרסון עושה בית ספר להגנה הכי טובה כביכול בליגה (טובה, עלאק. עוד בחירת דראפט גבוהה שלי שירדה לטמיון) וטרנט אדוארדס (מי??), הרוקי ק"ב היחיד שפותח בליגה, דווקא הוא, מוביל את בפאלו לניצחון הראשון שלהם. לפעמים נדמה לי שאין שום טעם לתת הערכות ופרשנויות, כי ממילא בשבוע הבא הכל הולך להשתנות.
כליל השלמות
אבל, מכיוון שבכל זאת משלמים לי לתת פה 1500 מילה (אני תמיד גונב קצת יותר, אבל אל תגלו לרוזנטל), אני חייב לתת כמה משפטים על פוטבול, אז הנה האמיתות של השבוע, כפי שניתנו לי ישירות מפי השכינה:
- כמו שזה נראה כרגע יש רק שחקן אחד שמסוגל לעצור את הפטריוטס, קוראים לו פייטון מאנינג.
כמה מושלם פייטון מאנינג היום? כל כך מושלם שכשאתה מסתכל על המהלכים של אינדי בגיים סנטר, אתה מסוגל לראות בדימיון שלך את המהלך ואחר כך לצפות בתקציר ולגלות שהוא היה בדיוק ככה. כמה מושלם? כל כך מושלם, שלמרות שפוטבול הוא המשחק הקבוצתי האולטימטיבי, פייטון הוא כנראה השחקן היחיד (אולי אפילו בהיסטוריה) שמסוגל לקחת קבוצה לבד על הגב שלו, בלי רץ (אדאי נפצע? אין בעיה) בלי רסיבר מוביל (וויין בקושי תפס משהו, האריסון נפצע) ועם הגנה שנתנה לדנבר לרוץ חופשי, ועוד לעשות את זה בלי בכלל להשאיר ספקות.
כמו כל ק"ב עם יד חזקה, פייטון אהב במשך שנים לנצל אותה ולזרוק דאונפילד והרבה, וכך הפכו מרווין האריסון ורג'י ווין לצמד הרסיברים הטוב בליגה. עם הזמן, קבוצות השתדלו לסגור את אופציית המסירה הזאת, לא תמיד בהצלחה כמובן, ואז הגיע השלב שפייטון הפך מסתם ק"ב מעולה לאחד הגדולים. מאנינג למד לנצל כל פינה במגרש (מה שהופך את דאלאס קלארק לטייט אנד הכי פרודוקטיבי היום אחרי אנטוניו גייטס) ואם מוסיפים לזה את יכולתו לקרוא הגנות ולשנות את המהלך בהתאם, הרי שאין הגנה היום שבעצם מסוגלת לעצור את מאנינג. האיש עושה במגרש כבשלו. במילה אחת - מושלם.
לך כבר, שאני
כל עוד מייק שנהאן מאמן את הברונקוס, אפשר פחות או יותר לוותר על חלומות האליפות במייל היי (ואיפה שלא יהיה החור שדודי מתחבא בו).
האייטם הזה היה אמור להופיע כבר בשבוע שעבר אבל נחתך מחוסר מקום, ונדמה שהשבוע האקטואליות שלו רק גברה. מה הופך מאמן לטוב או לגרוע? לדעתי, התשובה היא פשוטה מאמן טוב יוציא מחומר השחקנים שלו את המקסימום (ומאמן מעולה יוציא מהם יותר. כן אני יודע שזה לא עובד מתימטית, תשאלו את קרמבו, הוא כבר יסביר לכם), בעוד מאמן בינוני יצליח להוציא את המינימום מהם. מאמן באמת גרוע יגרום לשחקנים שלו להיראות יותר גרועים ממה שהם באמת. וזה מה ששנאהאן עושה בימים אלו.
אפשר לדבר פה על נורב טרנר (איכסה, איכסה ושוב איכסה. היה ברור שהוא יהיה גרוע, אף אחד לא ידע עד כמה), הרמן אדוארדס או טום קאפלין (למרות ההצלחות של השניים האחרונים שבוע שעבר) אבל דווקא שנאהאן, שכבר לקח שתי אליפויות ומצליח להוציא מחלקים מסוימים בקבוצה שלו (הראנינג בקס זאת הדוגמא הברורה) יותר מהצפוי, הוא המרגיז שביניהם.
מילא זה שמול ג'קסונוויל העדיף שנאהאן לתת את הכדור לרצים שלו למרות הגנת הריצה המצוינת של היגוארים והגנת המסירה המפוקפקת שלהם, אבל מול אינדי, הקבוצה ששנים עושה ממך צחוק, להיות כל כך שמרני? פעמיים בחצי הראשון הגיעו דנבר לרד זון, עם הזדמנות מצוינת לשים את אינדי בחור עמוק, ופעמיים שנאהאן הלך עם המהלך השמרני של להריץ את הכדור שוב ושוב שנגמר בפילד גול וביתרון מזערי של 7:13, ממנו לא התקשה פייטון לצאת. הרי ברור שההגנה שלך (עם כל הכבוד לצירוף של דרה בליי בפגרה) לא מסוגלת לעצור את פייטון, כך שעל מנת לנצח אתה חייב לשים יותר נקודות מאינדי. אז למה לא קצת להעז? למסור קצת יותר, ללכת על דאון רביעי קצר אם אפשר, לעשות כמה בליצים על פייטון (טקטיקה שבדנבר כמעט ולא משתמשים)? כאילו שנאהאן ידע שהוא הולך להפסיד ורק ניסה לצמצם את ההפרש. בעצם, למה כאילו, זה בדיוק מה שקרה.
- מאט ליינארט אולי יהיה פותח סביר בליגה, אבל כבר לא יהיה הק"ב הגדול שציפו ממנו.
יצא לי לראות את ליינארט די הרבה ב-USC וכשנבחר על ידי אריזונה באמת ציפיתי ממנו להפוך לאחד מהק"בים הטובים בליגה, בטח עם צמד רסיברים אימתני כמו פיצג'רלד ובולדין. לצערי, אני חייב לומר שכנראה טעיתי. מק"ב שנה שניה אתה לא מצפה למושלמות, מעטים הם אלה שמגיעים לדרגות גבוהות כל כך מהר, אבל אצל ליינארט אתה רואה טעויות מנטליות שמק"ב ב-NFL אתה לא מצפה, גם לא בשלב כל כך מוקדם בהתפתחותו.
ליינארט נראה לחוץ בפוקט, הוא מוסר לדאבל וטריפל קאברג' ולא מצליח להנהיג את הקבוצה שלו. למעשה, ההרגשה שלי היום היא שאילולא היו לליינארט צמד רסיברים מוצלח כמו השניים הללו, שמצליחים להוריד כדורים ממקומות שרק מלאכים אמורים להגיע אליהם, היינו רואים גירסה עוד הרבה יותר חיוורת שלו ומאבדים בו תקווה עוד הרבה קודם. כנראה שזה גם מה שהמאמן שלו הרגיש, אחרת הוא לא היה מכניס את קורט וורנר לשחק במקומו חצי משחק. (במאמר מוסגר, האם יכול להיות שמה שראינו באריזונה היא תחילתה של תופעה חדשה בליגה, שבנוסף לרצים בועידה יהיו לנו גם קוורטרבקים בועידה? בשנה שעברה הצליחה פלורידה, באמצעות תחלופה של כריס ליק וטים טיבו מאחורי הסנטר, ללכת רחוק עד כדי זכיה באליפות המכללות. האם אנחנו עומדים בפני תחילתה של מגמה? גוד, אני מקווה שלא).
עושים שוק עם א-רוד
- איירוד הולך לתת פלייאוף ענק. ואז לעזוב את ניו יורק.
טוב, הפלייאוף של הבייסבול התחיל הלילה ואני לא יכול להתאפק מלתת גם פה תחזית. זוכרים את מה שאמרתי קודם על בייסבול, כמה הוא צפוי כביכול? אז כל זה נכון לעונה הסדירה, לא לפלייאוף, שם, בשל מיעוט המשחקים, הכל יכול לקרות, כמו שהוכיחו הסט לואיס קארדינלס שנה שעברה. לכן, לתת ניחוש על מי ינצח במשחקים האלה לא יהיה יותר מהימור פרוע (אם כי אתם יכולים לרשום שאני אאבד את שארית שיער ראשי אם הרד סוקס והדי באקס ייפגשו בוורלד סירייס בזמן שאני פה, במקום לראות אותם שם). מה שאני כן מוכן להמר עליו הוא שאלכס רודריגז ינפץ את תדמית הלוזר שלו במשחקים חשובים, ויגאל את עצמו בפלייאוף הזה תוך כדי תצוגה של שחקן על. ואז, אחרי שאוהדי היאנקיז ייצעקו לו "תישאר, תישאר, תישאר" הוא ייקח את הפקלאות ויעזוב למקום שבו יהיה לו קל יותר, שיקגו כנראה.
לסיום, הפינה החביבה על כולנו, דברים שאני מתגעגע אליהם באמריקה. האמת, יש לי רשימה של דברים שמחכה בתור (יצא לי לבלות השבוע בקופת חולים, בבנק ובסופר, אתם יכולים כבר לנחש לבד) אבל אחרי שיצא לי לבלות יום בתל אביב עם י' אני אלך דווקא בכיוון ההפוך. כן, תל אביב היא עיר צפופה, מזוהמת, עם בעיות חניה ותברואה שהיו מכבדות כל עיר גדולה בעולם השלישי. אבל אחרי שיטוט בין הדוכנים של שוק הכרמל, בין הבתים היפיפיים של נווה צדק, בשוק הפשפשים או סתם שכשוך הרגליים בחוף הים, אני יודע שגם אם אני אחיה שנים בחו"ל, אני עדיין אתגעגע לעיר המופלאה הזאת.