פינת הפנתר: כבר אין את מי להאשים

ערן טל בדרך לחתום קבע במדור, והפעם הוא מסביר מדוע הפרדוקס של "קבוצה מפורקת עם סיכויים לפלייאוף" מייצג את חוליי ה-NFC

ערן טל

בואו, חברים, שבו ואספר לכם סיפור על קבוצת פוטבול אהובה עליי במיוחד. קבוצה נהדרת! קבוצה לתפארת! ומשחקים בה 53 שחקנים, כולם נאים, תמירים וחסונים. בראשם עומד ג'וני השועל, מסטיק נצחי בפיו, שיערו המאפיר מבצבץ מבעד לאזניות, ומשדר תמיד לאוהדים ולשחקנים כי יש על מי לסמוך, כי העניינים תמיד יסתדרו על הצד הטוב ביותר. הידעתם כי יכולותיו הכבירות הפכו קבוצה של 15:1 לקבוצת סופרבול תוך 2 עונות בלבד?

ועוד אגדות רבות תסופרנה על צוות השחקנים, כולם גיבורי תהילה ועתירי קרבות. על יעקב דלהום, האיש שבשעת משבר תמיד ידע לעשות את המהלך הלא צפוי; על סטיב סמית, נמוך קומה שד משחת, שקורנרים בכל רחבי אמריקה הצפונית עדיין סובלים מכאב ראש בחיפושים אחריו; על כריס ג'נקינס, תאקל הגנתי חסון וזריז שזינוקו מקדים אפילו את הסנטר של התקפת היריב, על ג'וליוס פפרס, האיש שהראה את הדשא לקוורטרבקים מניו יורק ועד סן דייגו, על דן מורגן, ליינבקר שמנצח על חוליית ההגנה האימתנית הזו, שהתקפות ניגפות בפניה, וקוורטרבקים רועדים רק למשמע שמה.

מה, מה חשבתם? שאני אדבר על המשחק של יום ראשון? מה יש כבר להגיד על המשחק של יום ראשון? פרצופו העגום של השועל במסיבת העיתונאים אמר את הכל. שיערו האפור כבר לא נראה שרמנטי אלא השרה לו מראה של איש זקן. "אנחנו צריכים להשתפר", הוא אמר. וואלה? באמאש'ך?

הפתרון הקל הוא כמובן להאשים את האוטו התקוע. אי אפשר להכחיש את העובדה שקאר היה מזעזע - אפילו הזינוק הספקטקולרי שלו מעל שני מגינים לא הצליח לחפות על התצוגה המבישה של חוסר יכולת לשחרר כדור (אבל הזינוק היה מרשים, תודו) - אבל פוקס אמר את זה בעצמו ובצדק – כל הקבוצה שיחקה רע, אי אפשר להפיל עליו את כל הצרות.

אחת האינדיקציות הטובות ביותר לכך שהקבוצה שלך מתפרקת היא שפשוט כבר אין לך את מי להאשים, משום שאף חלק לא מתפקד. כשדלהום שיחק, משחק המסירות של הקבוצה איכשהו עבד, בצורה מקרטעת אך סבירה, אך בהיעדרו פשוט נגמרו כל הכלים ונשארה התקפה של אפס נקודות, אם לא נתחשב בט"ד שהגיע בגרבג' טיים. סטיב סמית פשוט הסתובב על הקווים מתוסכל, זועם וחסר אונים.

וההגנה? לא נשאר דבר מההגנה המפחידה של עונת הסופרבול. שתי הפלות קוורטרבק ואפס חטיפות – זה ההספק הכולל בארבעה משחקים. התקפת השודדים פשוט טיילה לה להנאתה ברד זון של הפנתרים, ורק בנס זה נגמר רק עם 20 נקודות על הלוח, כשפעם אחת גרסיה מפמבל, ובפעם אחרת לא הצליחה התקפת השודדים להפוך לט"ד דאון רביעי על קו ה- 1 יארד של הפנתרים. וכצפוי, דן מורגן שוב פצוע. הפרסום הוא שהוא ייעדר "Indefinitely".

טוב לדעת (מקודם)

התקף לב: איך מונעים ומה עושים במקרה והוא מופיע

לכתבה המלאה

הכל פתוח, למרות הכל

ואתם יודעים מה האבסורד הכי גדול? ששום דבר לא באמת נגמר. אז אנחנו ב-2:2, כמו רוב הקבוצות בליגה ההפכפכה הזאת, רק משחק אחד מאחורי טמפה ביי, שאיבדה שני שחקנים משמעותיים ביותר במשחק האחרון. כבר ראיתי את הפנתרים בתצוגות מבישות כאלה גם בשנים שעברו, שנלוו לאחר מכן בהתאוששות בלתי צפויה. בעונה שעברה הקבוצה היתה לא פחות גרועה והיתה רחוקה רק משחק אחד מפלייאוף. ככה זה במציאות העגומה של ה-NFC.

במידה מסוימת, יכול להיות שזו אחת הסיבות שה-NFC ממשיך להיות ליגת המילואים של ה-AFC. הפנתרים היו כל כך קרובים לפלייאוף בשנה שעברה, עד שנוצרה מעין אשלייה שיש בסיס טוב וצריך לשפר רק בקטנה את הנקודות החלשות. דוגמא מקבילה טובה היא הדובים, אצלם נוצרה התרמית שיש קבוצה מעולה ואין צורך לעשות דבר, מאותה הסיבה בדיוק. כל זה קורה כשקבוצות ה-AFC חייבות כל הזמן להתחזק כדי לנסות ולהתמודד עם הפאטס, הקולטס, הצ'רג'רס (של שנה שעברה) והסטילרס (של השנה).

אבל הגיעה השעה שמישהו בשארלוט יתעורר ויבין שגם אם באופן אירוני הקבוצה תאיים על הפלייאוף גם השנה (וכדי שזה יקרה צריך לקרות נס, אחד מאלה ששחקן הבוסמן לא מאמין בהם), היא עדיין חייבת לעבור מתיחת פנים רצינית, וזה חייב להתחיל בעמדה של המאמן הראשי. מישהו יודע אם שייע פנוי?

בשבוע הבא נוסעים לסופרדום. ג'ייק דלהום עדיין נאבק על מנת לא לעבור ניתוח ביד הפצועה, אבל גם עם האוטו הגרוטאה שלנו, התחזית: נפרק אותם!

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully