שחקן בוסמן: אל תעשה לי נס

השבוע מלאו ארבעה שבועות לחזרה שלנו לארץ, ולמרות שאנחנו עדיין מצפים בקוצר רוח למעבר לדירה החדשה שלנו (שתהיה מוכנה רק בעוד שבועיים או סו), הרי שאפשר לומר שפחות או יותר נכנסנו לשגרה. הייתי יכול לספר לכם פכים (תמיד רציתי להשתמש במילה הזאת) קטנים מהשגרה שלנו, כמו איך אחרי שניסינו להימנע מאוכל מקסיקני במשך שנה בפיניקס (שהולכים ביחד כמו ריקי וויליאמס וגראס) גילינו שהמדינה מוצפת בטורטיות וגוואקמולי, או לחלוק אתכם חוויות מאיך זה לראות פוטבול ביחד עם חמותך (האמת, לא כזה גרוע, יש פה טלוויזיה בכל חדר כמעט, ואפשר לעבור מהסלון עם הבירה, למטבח איפה שהפיצה בלי להפסיד סנאפ) אבל השבוע אני רוצה לדבר על נושא מסוים שעלה לכותרות שבוע שעבר ומקוצר המקום לא יצא לי להרחיב עליו בטור הקודם.

אחרי המשחק מול אוקלנד ביום ראשון שעבר, טען ג'ון קיטנה, הק"ב של דטרויט, שהעובדה שהוא חזר למשחק והוליך את דטרויט לניצחון אחרי שחטף זעזוע מוח, זה לא פחות מנס. נכון, אנחנו מדברים על אותו קיטנה שחזה בתחילת העונה עשרה ניצחונות לליונס, אבל אני לא אפספס את ההזדמנות לחלוק אתכם מעט מהשקפת העולם שלי לגבי "ניסים" ולמה בעצם אף אחד מכם לא ממש מאמין בהם. הערונת לפני שמתחילים – לקטע הקרוב יש קשר קלוש בלבד לפוטבול ואם אתם פה בשביל זה, אתם מוזמנים לדלג לפסקה הבאה, שם אני מבטיח גילויים מרעישים על צבע העור של דונובן מקנאב ועל (האין) יכולות של בראיין גריסי ודיוויד קאר.

אז למה נס מעצבן אותי? מכמה סיבות. הראשונה היא טכנית בעיקרה – אם בן אדם אומר שקרה לו נס, זה אומר שאלוהים בכבודו ובעצמו בא והציל אותו מסיטואציה בעייתית. השאלה היא – אם אלוהים כל כך רצה להציל אותך, למה מלכתחילה לשים אותך באותה סיטואציה? או בתרגום למה שקרה השבוע – אם אלוהים כל כך רצה שהדטרויט ליונס ינצחו אוקלנד תחת ג'ון קיטנה, איפה בדיוק הוא היה ב-50 שנה האחרונות (בהן כזכור לא הגיעו הליונס פעם אחת לסופרבול) או כשקיטנה חטף את אותה בומבה על הראש?

אבל נניח שזה רצון אלוהים, וכידוע לאלוהים דרכים נסתרות והוא רוצה להעמיד אותנו במבחן אמונה או דברים דומים, הנה הסיבה שבגללה באמת הקונספט של נסים מפריע לי – כאשר מישהו אומר שקרה לו נס, נניח שקטיושה נפלה על הבית שלו אבל במקרה הוא לא היה בו באותו זמן, או שהוא עבר תאונת דרכים אבל ב"נס" לא קרה לו כלום, הוא בעצם שוכח את כל אותם אחרים שהקסאם נפל להם על הבית או שעברו תאונת דרכים, ולא היה להם את המזל של לקבל את עזרתו הישירה של אלוהים.

האם יש דבר אגואיסטי יותר מאשר להניח שאלוהים רצה ספציפית בהצלתך, אבל לא רצה להציל את החבר שישב לידך במכונית? האם אתה כזה יחיד סגולה שאלוהים דואג דווקא לך ולא למישהו אחר? או במקרה דנן – אם אלוהים כל כך רוצה בהצלחת הדטרויט ליונס, מה כבר יש לו נגד האוקלנד ריידרס? מה, אל דיוויס יותר גרוע ממאט מילן?

מה שכן, אם פעם הייתי מתרגש כשאנשים היו משתמשים בנסים על מנת להסביר תופעות, הרי שהיום אני הרבה פחות מתעצבן, פשוט כי הגעתי למסקנה שאף אחד לא באמת מאמין בהם. בטור ב-ESPN, שאל הכתב, איך זה יכול להיות שיותר מ-90 אחוז מהאמריקאים מגדירים את עצמם כאנשים מאמינים ועדיין רובם גיחכו לעצמם מתחת לשפם כששמעו את הטענה של קיטנה? אותו כתב ניסה למצוא את ההסבר אצל כמרים למיניהם, אבל לדעתי הוא חיפש במקום הלא נכון. למרות שמרבית האמריקאים יגדירו את עצמם כמאמינים ואף יילכו לכנסיה מדי פעם, בדיוק כמו שמרבית הישראלים יגדירו את עצמם כאנשים מסורתיים עד דתיים ויותר מ-50 אחוז מהם יצומו ביום כיפור, הרי גם אלה וגם אלה כבר מזמן הפסיקו בתוכם להאמין באלוהים שמתערב התערבות ישירה בחיינו, והם מסתפקים בכזה שברא עולם ומשקיף עלינו מלמעלה, בלי יותר מדי התערבות (יותר בעלים של מועדון, מאשר מתאם התקפה, אם תרצו). לא מסכימים? תשאלו את עצמכם את השאלה הבאה – אם מחר מדווחים בחדשות על בחור לבוש כתונת שרכב על חמור לבן להר הבית, מה הדבר הראשון שיעבור לכם בראש – "הנה הגיע המשיח" או "יאללה, עוד משיגיינע?". אני זוכר לפני כמה שנים, היה בחור מבוגר שהעלים את עצמו כדי שכל המדינה תשתכנע שהוא נחטף, וכשנמצא לבסוף הוא הסביר את פעילותיו בזה שהוא שמע את אלוהים אומר לו לעשות זאת. התגובה של המשטרה (ושל כולנו) – תכניסו את המשוגע הזה למקום שהוא צריך להיות בו. אף אחד לא חשב שאולי באמת אלוהים דיבר איתו, נכון? בקיצור, בפעם הבאה שמישהו מדבר אתכם על נסים, אתם מוזמנים לתת בו מבט מזלזל, עליי.

אחרי שטחנתי לכם קצת במוח, אז לאלה מכם ששרדו, כמובטח, מעט פוטבול, בחזרה לפורמט המוכר – הנה עובדות הפוטבול השבוע, כולן כמובן חקוקות בסלע.
:
- לדונובן מקנאב יש בהחלט קייס כשהוא טוען שהוא מבוקר יותר בהשוואה לק"ב לבנים – וזה עדיין בכיינות לשמה.

בואו נבדוק מה עשתה הקבוצה של דונובן מקנאב בשש השנים מאז שהוא הפותח של האיגלס (נתעלם מעונת 1999, אז פתח רק בשישה משחקים): פלייאוף, פלייאוף (אם כי נפצע באמצע העונה אבל חזר לפלייאוף), פלייאוף, סופרבול, מקום אחרון בבית (לאחר פציעה מסיימת עונה וסכסוכי TO), פלייאוף (שצריך להיזקף לג'ף גרסיה ולא לזכותו). בסיכום כללי, אם נפחית את העונה שעברה, הרי שאנחנו מדברים על ארבעה פלייאופים וסופרבול אחד בשש עונות, סוג של רקורד שמעט מאוד ק"ב פעילים (הרשימה קצרה למדי, האמת – בריידי, מאנינג וזהו פחות או יותר) יכולים להשוויץ בו.

ועדיין, למרות הרקורד הזה, כמות הביקורת שמקנאב סופג בכל פעם שהקבוצה שלו לא נראית כל כך טוב היא עצומה. לפעמים תוקפים אותו על שהוא רץ יותר מדי לפעמים על זה שהוא לא רץ מספיק, אבל איכשהו נדמה שהבחור נמצא מתחת למיקרוסקופ כל הזמן, בטח להשוואה לשני החבר'ה האחרים שאיתו ברשימה.

נכון, גם ק"ב לבנים כמו דלהום, גרוסמן או איליי מאנינג (אם נמנה כמה) סופגים המון ביקורת, אבל כשחושבים על זה קצת, האם דונובן באמת ראוי להימנות עם הרשימה הזו? האם העובדה שהוא ממשיך לנצח משחקים למרות נתוני ק"ב בעייתיים (רק עונה אחת עם אחוז השלמה של מעל 60 אחוז, למשל) לא היתה צריכה לגרום לנו להפסיק לשים את הצלב בין העיניים שלו, או שאנחנו סתם נהנים לתקוע לבחור, רק בגלל צבע העור שלו?

ואחרי שאמרתי את כל זה, יש לי רק דבר אחד להגיד לחבר מקנאב – תפסיק, יא בכיין! אתה ראית את פייטון מאנינג מתבכיין על הביקורת שהוא קיבל בכל השנים שבהן הוא לא הגיע לסופרבול? אתה גבר או עוד ילד של אמא (טוב, הפרסומת של הצ'אנקי המגעיל די סוגרת את השאלה הזאת)? הגיע הזמן שתיקח את עצמך בידיים, תתחיל לעבוד על הדברים שמצריכים שיפור (השבוע היה התחלה טובה, עכשיו נראה אותך מול קבוצה שלא צריכה ניסים כדי לנצח) ותיקח סופרבול, כך שתוכל לדחוף את זה לכל המבקרים שלך. מה אתה אומר?

- דיוויד קאר הולך לגרום לאוהדי קרולינה להתגעגע לג'ייק דלהום, וזה לא ייקח הרבה זמן.

עדיין לא ברור מי הולך לפתוח בקרוליינה ביום ראשון מול מוליכת ה-NFC דרום, הטמפה ביי באקנירס (סליחה, הייתי חייב לבדוק איך השילוב הזה מתגלגל לי בפה. האמת, כמו בכל פעם שאני רואה את "יהושע יהושע" – מוזר, אבל מעניין), אם זה יהיה דלהום או קאר, אבל זה לא כל כך משנה, כי די ברור שבשלב זה או אחר דוד אוטו, כמו שהחבר'ה קוראים לו, יקבל את המושכות בניסיון להחזיר את העגלה המקרטעת של הפנתרים למסלול.

הבעיה של דלהום לאורך השנים היתה קבלת החלטות לקויה שהביאה להרבה אינטרספשנס, בדרך כלל בדקות המכריעות של המשחק. לקאר, לעומת זאת, יש בעיה אחרת. לא שהוא לא מסר למגינים של הקבוצה השניה מדי פעם, אבל הבעיה העיקרית שלו ביוסטון היתה שהיו לו יחסי ידידות מצוינים, טובים מדי, עם הדשא. רבים האשימו את קו ההתקפה של הטקסאנס ביחסים הללו, אבל אם שואלים אנשים באירגון של יוסטון הרי שהם יגידו לך ששחרור הכדור של קאר הוא איטי מדי ואין הוכחה טובה יותר מאשר ההצלחה של שאוב השנה, עם קו התקפה שמונה שלושה מבין חמשת השחקנים שהגנו על קאר בעונה בה קבע את שיא ההפלות. אז נכון, קאר לא הולך למסור אינטרספשן בדקה האחרונה של משחק צמוד ברד זון של היריב, מצד שני – לא בטוח בכלל שאיתו מאחורי הסנטר הפנת'רס בכלל יגיעו למצב של משחק צמוד. מצד שלישי, גרנט הוא המאמן של צ'לסי, לא?

- בריאן גריסי אולי לא יגרום לגעגועים לרקס גרוסמן – אבל זה לא ישנה כלום.

בוא נגיד את זה חד וחלק – האדון רקס גרוסמן סיים את הקריירה שלו בתור פותח ב-NFL. אם לגרוסמן היה סוג של יכולת בעונה שעברה (נניח), הרי שהביצועים שלו בסופרבול האחרון הוציאו ממנו את שארית הביטחון שעוד נותר לו, וק"ב בלי ביטחון הוא כמו בארי בונדס בלי כוכבית . גרוסמן אולי עוד יעלה פה ושם בתור פותח (בעיקר אם גריסי ייפצע) ואולי תהיה איזה קבוצה שתחתים אותו בתור בק-אפ "מנוסה" (למה השם של הריידרס הוא הראשון לעלות לי בראש במקרים האלה?) אבל גרוסמן איז טואסט, כמו שאומר הגרמני ב"מת לחיות".

אז האם גריסי הוא הפיתרון? בסופו של דבר, מה שהברס הכי צריכים זה ק"ב מנוסה שישרה ביטחון על הקבוצה, ובעיקר – לא יעשה שטויות. אני מאמין שבשלב הראשון (ואין כמו דטרויט בשבוע הקרוב בשביל זה) גריסי יאפשר לדובים לצאת מהסחרור שהם נמצאים בו כרגע ולצבור מעט ביטחון, אבל בטווח הרחוק זה נראה די ברור שגריסי הוא לא הפתרון לבעיות ההתקפה של הברס ולא אתפלא לראות את נדנדת הק"ב ממשיכה עד תום העונה (מישהו אמר קייל אורטון?). מצד שני, אם גרנט יכול להיות המאמן של צ'לסי...

- עכשיו כשמקאליסטר בחוץ לכל העונה, רג'י בוש יצטרך להוכיח שהוא על אמת – אני חושב שהוא יכול לעמוד במשימה.

רג'י בוש הצליח לעבור בתוך שלושה משחקים מסטטוס של הפנים העתידיות של ה-NFL, המושיע של ניו אורלינס ובחירת סיבוב ראשון בחצי מליגות הפנטזי פוטבול, לבאסט טוטאלי, כזה שאף פעם לא יהיה רץ פותח אמיתי בליגה, ויש אפילו קולות שאומרים שעדיף היה ליוסטון באמת לבחור את מריו וויליאמס על פניו.

והנה, פתאום בלי התראה, מגיעה ההזדמנות שכולם ידעו שתבוא בסופו של דבר (זה לא שהדיוס נטה להישאר בריא יותר מדי בשנים קודמות). עכשיו בוש יכול להדוף את כל הקולות שמושמעים נגדו. האם הוא יצליח? האמת, כמו שציין TMQ השבוע, זה תלוי בעיקר באופנסיב ליין שלו. לבוש יש מהירות מדהימה ויכולת לבצע חיתוכים שמזכירים (התראת חילול הקודש) את בארי סנדרס, אבל בשביל להשתמש בשני הכלים הללו הוא חייב קו קדמי שיקנה לו שניה או שתיים לפני שההגנה מגיעה אליו. אני מאמין שאם בוש יצליח לפתח מנטליות הנדרשת מרץ בליגה, כזאת שאומרת שלפעמים עדיף לנסות להשיג את השניים-שלושה יארדים הקשים דרך האמצע במקום לנסות להשיג את הביג גיין דרך הצדדים, הרי שהוא עוד עשוי להפתיע את כל אלה שקברו אותו. בכל זאת, אם גרנט יכול להיות המנג'ר של צ'לסי...

- פנטזי פוטבול כבר לא ממש עושה לי את זה

מאז פתיחת העונה לא הרמתי שחקן אחד מהוויברז, לא עשיתי טרייד אחד ולא, זה לא קשור לזה שפתחתי את העונה עם מאזן דומה לזה של הברס.

לסיום, השבוע – בונוס, שתי סיבות למה אני עדיין (קצת) מתגעגע לאמריקה:

סיבה מספר 13 –למה בכל מסעדה שבה אתה רוצה לאכול בחוץ, אתה חייב לקבל את האוכל שלך יחד עם עשן סיגריות סמיך? באמת שאין לי בעיה עם מעשנים, שכל אחד יעשה מה שטוב לו, אבל לפחות בארה"ב גם במרפסות היו חלקים שהוקדשו ללא-מעשנים.

סיבה מספר 129 – נתיבי איילון.