מאז יום חמישי, כאשר החלה הסאגה של גביע דייויס, אני מוטרד מדבר אחד: להיכן נעלמים דודי סלע ונועם אוקון ברגע שהם פושטים את מדי הנבחרת ויוצאים לשחק בטורנירים ברחבי העולם?
הנה אוקון, 186 בדירוג העולמי, משחק ללא שום רגשי נחיתות נגד פרננדו גונזאלס, שהגיע לרמת השרון מהמקום השישי בדירוג הה-ATP מיד אחרי שזכה בטורניר גדול בבייג'ין. ומי שהיה מגיע אתמול לאצטדיון קנדה והיה נשאל מי כאן מדורג שישי ומי במקום ה-105, היה מתלבט וסביר שהיה מצביע על דודי. קשה להסביר את מה שראינו בשלושת הימים הקסומים ברמת השרון. אם כך משחק השישי בדירוג, אז משהו לא טוב קורה בטניס העולמי. או אולי, מה שסביר יותר, שאוקון וסלע שווים הרבה יותר ממה שהם נתנו עד היום.
טניס זה לא רק עניין של חבטות, טכניקה וכושר גופני. זה בעיקר הראש של השחקן. את הכישרון של סלע ראו כבר כשהיה בן 12. אבל הראש הוא משהו חדש, היכולת שלו לשמור על ריכוז פעמיים במשחקים של חמש שעות, לא לאבד לרגע את קור הרוח ולא להתעסק בשטויות כפי שעשו יריביו, כל אלו הובילו אותו לניצחונות ואת נבחרת ישראל לבית העליון של גביע דייויס.
נכון, ישראל כבר שיחקה פעמיים בעבר בחברה הגבוהה. אבל ב-1986 וב-1993 היו לנו כמה שחקנים מדורגים במאיה הראשונה (מנסדורף, גליקשטיין, פרקיס, בלום). בקדנציה הראשונה אף הדהמנו את צ'כיה בראדץ קארלובה, ועלינו לרבע הגמר לפני שנוצחנו ע"י הודו על מגרשי הדשא בניו דלהי. ב-1994 גמלו לנו הצ'כים בשמינית הגמר ברמת השרון ולאחר מכן נוצחנו בבית על ידי בלגיה וירדנו לבית האירופי. מאז, כל הניסיונות לחזור עלו בתוהו.
ביום חמישי נדע מי תהיה היריבה של ישראל בשמינית הגמר בחודש פברואר. מי שזו לא תהיה, היא כבר לא תיקח את ישראל בקלות ועלינו לקוות שנזכה לארח את המשחק בפעם הרביעית ברציפות. בינתיים נעקוב בעניין אחרי דודי ונועם. זה הזמן שלהם לנצל את המומנטום ולפרוץ קדימה. סלע כבר הצהיר שהוא שואף להיכנס לבין החמישים הראשונים בדירוג. אוקון יהיה מרוצה אם יתקרב למאיה הראשונה.
אבל הדירוג כבר לא ישחק תפקיד כאשר הם ילבשו שוב את מדי הנבחרת. עם היכולת של אנדי רם ויוני ארליך, המקווים לסיים את העונה בטורניר המאסטרס של הזוגות (שמונה הראשונים בדירוג) והסיוע של הצוות המקצועי המצוין בראשותו של הקפטן אייל רן, הם הוכיחו כבר שאין דבר בלתי אפשרי.
מה יהיה אתך, שלמה?
אני מודה שהמינוי של אברם גרנט לתפקיד מאמן הקבוצה הראשונה של צ'לסי (כך הוא הוצג במסיבת העיתונאים ע"י היו"ר ברוס באק), תפס גם אותי בלתי מוכן. אחרי הפרידה ממוריניו, הנחתי שגרנט ימונה מאמן זמני עד שיוחתם איזה "תותח" שייכנס לנעליו של הפורטוגלי.
אבל בניגוד לאלה שלא רק שלא מפרגנים לו, אלא משוכנעים שהוא הולך להרוס את צ'לסי, אני נותן לו לפחות מאה ימים של חסד."ידידיו" בישראל החליטו שהמבחן שלו הוא המשחק באולד טראפורד. הפסד יראה לכל העולם ש-"הוא בכלל לא מאמן" כפי שחוזר ומצהיר שלמה שרף. תסלח לי מר שרף, כמה מאמנים, כולל הגדולים ביותר, חזרו מאולד טראפורד עם ניצחון או אפילו תיקו? רובם משחקים שם "סופר בונקר" רק כדי לחזור הביתה בשלום.
אין לי ספק שגרנט היה מעדיף לפתוח את עידן צ'לסי שלו במשחק ביתי נגד פולהאם כפי שיקרה בשבת הקרובה. אבל עם עשרה שחקנים מאז הדקה ה-32 וכמה החלטות שנויות במחלוקת של השופט דין, גרנט יכול להרגיש מקופח אם כי כאוהד יונייטד אני בהחלט לא מתלונן.
לומר על מי שזכה בכמה תארי אליפות ובגביעים עם מכבי תל אביב ומכבי חיפה ומי שעשה קמפיין יפה עם נבחרת ישראל שהוא אינו מאמן, זה פשוט רוע לב. שרף ועוד כמה גאוני כדורגל בישראל לא מסוגלים לפרגן. ולמי ששכח, התייחסות דומה (לא של שרף כמובן), הייתה כאשר יצחק שום מונה כמאמן פאנאתינאיקוס. ספרו לו את הימים עד להדחתו. אבל שום התעלם מכל חוזי השחורות והוביל את פנאתינייקוס לדאבל היווני ולהופעה בליגת האלופות.
אל תסיקו מכאן שאני משוכנע שגרנט יוכיח לכולם שהוא יכול להצליח גם עם הגדולים. צפויים לו חיים קשים. התקשורת האנגלית תרד לחייו, לא בגלל מה שהוא אלא בגלל מי שהוא החליף. מוריניו, למרות שהתכסח לא פעם עם התקשורת, היה אהוב על העיתונאים והפרשנים. הביקורת שלהם היא על הנהלת צ'לסי. והם יעשו הכל להוכיח שהיא טעתה בשיקוליה ובחרה את האדם הלא נכון.
תהיה לו גם בעיה עם האוהדים שהעריצו את מוריניו, בעוד שאינם יודעים דבר על המאמן הישראלי. והעיקר תהיה לו בעיה עם השחקנים שרובם היו קשורים בלב ובנפש לפורטוגלי שהביא אותם לשיאים שלא ידעו קודם לכן. גרנט לא אימן מעולם שחקנים בסדר גודל כזה. הכוכבים הישראלים נראים לא יותר מאשר שחקנים מדרג ב' ליד טרי, לאמפארד, אשלי וג'ו קול, מאקללה, צ'ך, קארבאליו, דרוגבה, אסיין, באלאק ושבצ'נקו.
כמטרה ראשונה גרנט חייב לרכוש את אמונם של שחקניו, כדי שישחקו עבורו באותה דבקות ששיחקו עבור מוריניו. בסופו של דבר הם מקצוענים ורוצים להצליח ולא משנה מי המאמן. אברם גרנט קיבל הזדמנות שרק מעטים זוכים לה. אני, ובטוחני שעוד רבים בישראל, משלבים לו אצבעות ומאחלים לו הצלחה.
חומר למחשבה
1. מי אמר שאין ספורטאים מצליחים במדינת ישראל? תראו רק מה קרה בשבועות האחרונים. שתי נבחרות הטניס שלנו העפילו לבית העליון בגביע דייויס וגביע הפדרציה. נבחרות הכדורסל נטלו חלק בשלבי הגמר של אליפויות אירופה. דירוגים מרשימים לבנות באליפות העולם בהתעמלות אומנותית. ואלכס אברבוך בגמר אליפות העולם בקפיצה במוט. אימפריה.
2. שמתם לב מי הנפגע העיקרי ממשחקים של חמש שעות בגביע דייויס? לשחקנים יש הפסקה אחרי כל שני משחקונים. מותר להם אפילו לבקש הפסקת שירותים. שופטי הקו ואוספי הכדורים מתחלפים כל הזמן. הצופים רשאים לצאת ולבוא כרצונם. ומי נותר לשבת? שופט הכיסא. תשאלו את קאדר נוני מצרפת ששפט במשחק ים של דודי סלע (5:07 שעות) ובזוגות (4:56) או את מק מוסקרלה מאיטליה, שישב אתמול חמש שעות ודקה בניצחון של דודי.
3. ראיתם את הסרט "פליימייקר" בערוץ 2? עבודה יפה עשה דני ענבר וחשף כמה צדדים לא מוכרים של איל ברקוביץ'. אבל כולנו נזכור את צהלות השמחה של ילדיו כאשר שוייץ הבקיעה שער מול נבחרתו של אברם גרנט ואת קיטונות הבוז של איל כלפי יעקב שחר ומכבי חיפה. לחנך את ילדיך לשנוא, זה דבר מקומם.