נבחרת החלומות

צילום ועריכה: דרור פיקלני

יהיו כאלה שיגידו שקצת הגזמנו עם התיאורים שלנו. כולם מדברים על ההיסטוריה שעשתה נבחרת הדייויס שלנו, כאילו שכחו שפעם היינו משתתפים קבועים בבית העליון. מדברים על ההישג האדיר לטניס, כאילו ששכחו את שני רבעי גמר הגראנד סלאם של שחר פאר. מדברים על הסנסציה בעולם, כאילו שזה פתח את מהדורות חדשות הספורט בארצות הברית ובאירופה.

אז אולי אנחנו עוד לא כאלה ידועים בעולם ואולי שחר פאר, איך אומרים, שמה אותנו יותר "על המפה", אבל יש רגעים שבהם כל התיאוריות האלה מתגמדות. כל אחד מ-5,000 הצופים שבילו את סוף השבוע האחרון באיצטדיון "קנדה" ברמת השרון לא צריך שאף אחד יישכנע אותו - המפגש מול צ'ילה בכלל והמשחק של דודי סלע מול פרננדו בפרט היוו את אחד הרגעים הגדולים של הספורט הישראלי, לפחות ב-20 השנים האחרונות.

אנחנו לא צריכים אישורים מאף אחד בעולם וגם לא צריכים לשמוע בכמה מאות אלפי דולרים התעשרה שחר פאר, כי את השמחה הטהורה שהביאה לנו נבחרת הדייויס אי אפשר לתאר במילים, אפשר רק לחוש אותה. לפעמים, כשהשמחה היא רק שלנו, והרבה בזכותנו הצופים, לא צריכים להיות אלופי עולם ואפילו לא קרוב לזה.

אומרים שהמשפחה שלו עדיין בחובות בעקבות ההשקעה הכספית האדירה במי שנחשב לפוטנציאל אדיר בגיל הנוער. בשלב מסויים, נראה היה שסלע יצטרך לכסות את אותם חובות בעבודה אחרת, היום אפשר לסמן אותו בביטחה כטניסאי טופ 50 כבר בעונת 2008. מבחינה כספית זה אומר שבקרוב מאוד הוא יכול להיות מסודר.

סלע הוא זה שהביא לנו גם את הניצחון על איטליה במפגש הקודם, אבל אי אפשר שלא לשים לב לשיפור העצום במשחק שלו מפסח האחרון ועד ליום כיפור. סלע השתפר משמעותית כמעט בכל האספקטים. עבודת הרגליים שלו סידרה לו נקודות כמעט בלתי אפשריות, הפור-הנד שלו לא בייש אותו מול חובט הפור-הנד הטוב בעולם, הבק-הנד שלו (במיוחד הסלייס) בייש את יריביו, האומץ שלו הפחיד את הצ'יליאנים והאופי שלו ניצח את המפגש - כל אלו תוך כדי שהוא מחפה על נתונים פיזיים מוגבלים יחסית. סוף סוף הבנו מה רצו מאיתנו המומחים שטענו כבר לפני 7 שנים שסלע יגיע לגדולות.

עם פתיחת השנה העברית החדשה, דודי סלע הפך לטניסאי הגדול שלנו. מי יתן והוא יהפוך לטניסאי גדול גם בשאר העולם.

עצם זה שנועם אוקון ירד ממשחק ההפסד לפרננדו גונזאלס בתחושת פיספוס, כבר אומר הכל. לא בכל יום טניסאי המדורג 187 בעולם נותן פייט שווה בשווה לטניסאי שמדורג 181 שלבים מעליו וכמעט מנצח. נועם אוקון אמנם לא הביא נקודה במפגש מול צ'ילה, אבל הנקודות החשובות שלו במפגשים הקודמים הובילו את נבחרת הדייויס לבית העליון, כאילו שמישהו חשב שננצח את איטליה במפגש הקודם?

כמו דודי סלע, גם נועם אוקון הוכיח שהוא יכול לנצח כל טניסאי בעולם, במיוחד אם זה קורה בארץ וליריב לא קוראים רוג'ר פדרר או רפאל נדאל. מה זה אומר? שלמרות דירוגו הנמוך, אפשר לקוות להגרלה סבירה ביום חמישי ולשאוף לניצחון גם בסיבוב הראשון בבית העליון.

בגילו של אוקון (29) ובמצבו הבריאותי הבלתי יציב, קשה לדעת אם יוכל לשחזר את עונתו הטובה בסבב המקצועני ולחזור ולהיות טניסאי טופ 100. מה שבטוח זה שבנבחרת הדייויס ינצלו את הפוטנציאל האדיר שלו עד טיפת המיץ האחרונה.

לאורך הקריירה המשותפת והקצרה יחסית של אנדי רם ויוני ארליך, הופנתה נגדם לא פעם ביקורת על הקלות שבה הם לוקחים את ההפסדים שלהם - זה קרה בטורנירי גראנד סלאם וזה קרה גם אחרי ההפסד ברבע גמר אולימפיאדת אתונה. מי שחיכה כל כך הרבה זמן לראות דמעות בעיניים, קיבל אותן ביום כיפור - לא בגלל החטאים.

קשה להאמין שרם וארליך עצמם האמינו שהם יהיו חתומים על משחק הזוגות המדהים ביותר שהתקיים בארץ, אפילו זקני העיתונאים לא יכלו להשוות אותו לשום קרב שהתקיים כאן, למרות שבתחילת המערכה החמישית עוד היו להם כמה מועמדויות.

אנדי רם ויוני ארליך סוף סוף בכו, מאושר. לא רק הם. 4,000 צופים שנותרו באיצטדיון עד שעה לפני כניסת הצום הזילו דמעה, אם לא על הלחי אז בלב - הם ידעו שבאותו רגע היו עדים לרגע היסטורי. גם אם בעוד כמה שנים הוא יישאר רק בספרים, אצלם הוא יהיה חרוט בלב.

אם בכדורגל קשה לקבוע עד כמה המאמן אחראי על התוצאה, על אחת כמה וכמה בטניס. בספורט הלבן, כידוע, אף אחד לא מחלק הוראות לשחקנים. מצד שני, קשה להאמין שנבחרת הדייויס הייתה מגיעה לאן שהגיעה, ללא תפקוד מושלם של הצוות בראשות הקפטן אייל רן והמאמן רונן מורלי.

רן נכנס לתפקידו ביולי 2005, מאז הנבחרת רשמה חמישה ניצחונות בשישה מפגשים בדייויס. הקפטן אמנם לא מחלק הוראות במשחק, הוא אפילו לא המאמן בפועל - אבל הוא זה שאחראי על הגיבוש, המוטיבציה ובעיקר השקט הנפשי שכל כך חשוב לשחקן בגביע דייויס.

אם דודי סלע לא נשבר מהפרובוקציות המגעילות של פרננדו גונזאלס, נועם אוקון לא יודע שהוא יכול לצפות בעצמו בכתבות וידיאו באינטרנט ואנדי-יוני נותנים את היכולת המקסימלית שלהם מול הקהל הביתי, סימן שהקפטן עשה את העבודה שלו. כאן זה לא כדורגל ואולי טוב שהחשיפה של הטניסאים שלנו רחוקה מלהיות מקסימלית. כאן אנשים באים כדי לעבוד, ואיזה כיף שיש לנו גם מקצוענים שיודעים לכוון אותם.