סליחה, גרנט, לא ידענו שיכול להיות רע יותר (פז חסדאי)
יש רגעים שהשתיקה יפה להם. לפעמים צריך פשוט להצדיע, להוריד את הכובע, לאכול את הכובע, לקרוע את הבגדים, להשתחוות ולמחוא כפיים. אברם, האם ביום הכיפורים הזה נפשך האצילית תדע לסלוח לנו על שפקפקנו בך?
אנא ממך, תבין אותנו, נסה להיות רחמן, באמת חשבנו שזו אשמתך. לא ידענו איך הסיפור הזה ייגמר. לא האמנו שבאמת תאמן את צ'לסי. אל תשכח, עברנו יחד ימים קשים. שנאנו את הקבוצות שלך. בזנו לטקטיקה שלך. אפילו את הנבחרת הלאומית הצלחת להמאיס. מבחינה מקצועית היית בונקריסט, מבחינה אישית היית מתנשא, מבחינה תקשורתית היית מניפולטיבי, מכל בחינה עוררת אנטגוניזם. חשבנו שיותר מגעיל מה-1:1 בשוויץ כבר לא יכול להיות, אבל אז לא עברנו את החצי בוומבלי. האמנו שאין דבר יותר גרוע מתיקו משעמם, אבל אז התברר שאפשר להירדם גם מול 3:0. חשבנו שיותר ממה שאנחנו שונאים את הנבחרת, לא נוכל לשנוא, אבל אז הגיע קשטן. ואז התמנית לצ'לסי.
תגיד תודה לקשטן, כי השלישייה שקיבלנו מאנגליה היא מה שסידר לך את הג'וב. פתאום גם אברמוביץ' גילה מה שווה הכדורגל הישראלי בלי אברם. הלא אם אתה היית על הקווים בוומבלי, זה היה נגמר אחרת. למעשה, בתיקו. אומנם עם בונקר מביך והרבה בזבוזי זמן, אבל תיקו. ותיקו, עם כל האפטיות לתוצאה הסתמית הזאת, הוא טוב יותר מהפסד. זה גם דבר שגילינו רק לאחרונה, מאז שעזבת. ואיתך, אברם, זה עוד בטח היה תיקו הרואי, עם גול מדהים של בנאדו אחרי מבצע של בלילי. תראה, יש לך כזו השפעה מיסטית על היקום, שאפילו הצלחת למנות במקומך את המאמן היחיד בעולם שיגרום לנו להתגעגע אליך.
אף פעם לא קל להודות בטעויות, אבל במקרה שלך, אברם, זה אפילו קשה יותר. ביום הכיפורים הזה נצום יומיים, ואולי אז, ממרומי מושבך על הספסל בסטמפורד ברידג', תיאות לסלוח לנו.
סליחה, דוידוביץ', גם לשוערים גדולים מותר למעוד (חמי אוזן)
יש אנשים, דוגמת ניר קלינגר ואלי גוטמן, שמרחיקים עד קפריסין בתקווה שהסטיגמה השלילית שהם טיפחו לעצמם תיעלם מעצמה, דבר שלא קורה כמעט אף פעם. ויש ספורטאים שמנסים לעשות זאת על כר הדשא. ניר דוידוביץ', אחרי הטעות שלו מול מאלמו, בחר בדרך הארוכה, הקשה, אבל הבטוחה יותר לתקן את העוול שנגרם לו באותו משחק. הוא ביסס את עצמו כשוער הליגה הטוב ביותר וכמו מאמנו רוני לוי, שנתן להיסטוריה לעשות את שפטיה בתדמית ה'לא מצליח באירופה', הוא ניתץ את הקישור המופרך בין משחקים גדולים לפאשלות מקריות שלו על-ידי קמפיין נהדר עם נבחרת ישראל והישגים כבירים עם מכבי חיפה בגביע אופ"א.
אבל עם זה עוד אפשר לחיות. הבעיה הכי גדולה עם סטיגמות כמו שהדביקו לדוידוביץ' היא הלקח שלא נלמד אף פעם והקלות בה השיירה ממשיכה לעבור ברגע שהבלון מתפוצץ. לפני דוידוביץ' היה זה דודו אוואט, שהיה צריך לברוח עד הליגה הטובה בעולם כדי לבעוט בשמועות הרשעיות שקשרו נגדו כששיחק בליגת העל. בספרד הוא הפך לאחד השוערים הכי טובים, הכי יציבים והכי מוערכים, אבל בישראל החליקו את הטעות שעשו לגביו ומיאנו להבין את התהליך שהוא עבר כשוער. חמור מכך, רק לפני יותר מחודש ראינו מה טברטקו קאלה עשה מול קופנהאגן, אבל במקום להפנים שטעויות כאלה של שוערים קרו, קורות ויקרו, גלגלו את הסטיגמה המטופשת לפתחו של השוער הקרואטי.
אפילו בשבוע האחרון קיבלו עוד הוכחה עצובה לכך, כשעיתוני הבוקר מלאו בכתבות תוכחה על איך שהכדורסל הישראלי פספס את דייויד בלאט ורק כמה עמודים אחר-כך לעגו למראה המוזר של רנאטו ממכבי חיפה וההתאקלמות הבעייתית של אנג'ולוביץ' במכבי נתניה. מתי כבר את נלמד הלקח ונבקש סליחה מאנשים כמו דוידוביץ'?
סליחה, בונדס, כולם לקחו סמים (דוד רוזנטל)
עיתונות נוקטת לעתים קרובות עמדה, אבל לא בצורה בוטה כמו זו שנקטה נגד שיא ההומראנס של בארי בונדס. כשנשבר השיא, ב-7 באוגוסט, נכתב בענק על שער ה-"ספורטס אילוסטרייטד" שמו של החובט ומעליו כוכבית. רוצה לומר: השיא שלך לא כשר. רוצה לומר, "כולם יודעים את זה, כולם מדברים על זה ואנחנו ניתן לזה גושפנקה רשמית".
בונדס הוא טיפוס מגעיל ודוחה, אחד כזה שמצווה להיכנס בו. רק שהאמריקאים, שהצביעות אצלם היא תכונה ראשונה במעלה, עושים מסע צלב לאדם שלמרות היותו טיפוס מגעיל, לא חטא ולא עבר על חוקי הליגה. סטרואידים והורמוני גדילה לא היו אסורים בליגת הבייסבול עד 2005. אין ספק שבונדס השתמש בסמים, לאיש אין בעיה להוקיע אותו, רק שאף אחד לא שואל את עצמו: על איזה חוק בדיוק הוא עבר? ואם היו סמים מותרים במייג'ור ליג בייסבול עד לפני שנתיים, למה שלא נלך להיסטוריה רחוקה יותר ונתחיל לחקור עוד שחקנים גדולים? האם מישהו יודע שבשנות ה-50 וה-60 לא היו סמים אסורים? מה גרם לרוג'ר מאריס להכות, ככה פתאום, ל-61 הומראנס ב-1961? ומה היה מכניס ג'ו דימאג'יו לכוס הקפה שלו?
כל עוד היו סמים מותרים בבייסבול האמריקאי, לא יהיה זה הוגן לשפוט את בונדס. הדיבורים על שיא עם כוכבית הם קשקוש אחד גדול. בונדס הגיע ל-762 הומראנס בהתאם לחוקי הליגה. תעשו טובה, חברים שם במערכות העיתונים באמריקה, ותורידו כבר את הכוכבית המטופשת הזו.
סליחה, ספורטאים אלמונים, התספורת של ראובן עובד יותר מעניינת (שגיא ניר)
תראו מה מקבל הגולש הממוצע מכניסה מקרית לאתר אינטרנט "אחד" ברביעי בצהריים: "מסתמן: מאנה ומקייטן יחברו להדיח את לוני", "יעקב שחר צרח על קטן: אתה לא רץ על המגרש", "טברטקו קאלה סובל מפגיעה בצוואר", "סכנין תעביר רק 750 כרטיסים לטובת אוהדי בית"ר". ואני חייתי עד עכשיו בלי לדעת את כל זה.
זה כנראה אבוד ספורט בארץ זה כדורגל ומכבי בכדורסל, והסיכוי לקבל קצת חשיפה הוא רק עם גביע אירופי של בלאט או כוכבת יוצאת דופן בטניס, ועדיף שתיראה טוב. רוצים ספורט אחר? אל דאגה, הצלם שלנו בדרך חזרה מויסקי א-גוגו, עם התמונות של החדשה של מישאלוב.
פעם בארבע שנים, גם ה"אלמוניים" מקבלים חודש של חסד. היילה סטאין, שרץ כל השנה לבדו, זוכה לדיון פדגוגי שמתעסק בעיקר בגילו המופלג. איתן אורבך, פעם שחיין שהגיע לגמר אולימפי, הפך בתקשורת לדוגמן בלונדיני (עד שהשתכנע ויצא מן המים). מיה ערוסי פרשה מטקוונדו כי הדיבורים על כמה שהיא יפה לא עזרו לה להתקדם באולמות המעופשים בפתח תקווה. ולי קורזיץ? היא סתם ילדה משוגעת ממכמורת, שבמקום להזמין אייס קפה על החוף כמו כולם, נכנסה לים, ועוד עם גלשן.
הם מתאמנים בשרב ובמבול, מוותרים על עבודה מסודרת בשביל הפנטזיה, אבל רק לעיתים רחוקות הם זוכים לחצי שורה בעיתון, וגם זה בגלל ריב עם עסקן מדושן על אלף שקל למחייה. נו מה לעשות? צריך מקום לתספורת החדשה של ראובן עובד! אלו שיצלחו את התלאות ויעפילו לאולימפיאדה, ירוויחו את הבונוס: ליווי תקשורתי נלהב ועילג עד הזכיה במדליה. אבל אוי להם אם רק יעזו לפשל. אז רגע לפני יום הכיפורים רציתי לבקש מכם סליחה, אלמוניים יקרים, אבל אל תפתחו ציפיות: גם בשנה הבאה היקף הסיקור של מפעל החיים שלכם לא עומד להשתנות. בעצם קצת. בכל זאת זו שנה אולימפית, ומישהו הרי צריך להביא מדליה.