יש ימים שבהם מביך להיות פנתר. במחשבה שניה, רוב הימים הם כאלה. אבל יש ימים שבהם זה מביך במיוחד, כמו יום ראשון, למשל.
זחיחות רבה נרשמה באיזור שארלוט בשבוע שעבר. בשבוע 1 בסט.לואיס, הפנתרים מודל 2007 נראו כמו משהו שלא נראה שנים: יש משחק ריצה! ג'ייק לא מוסר לחטיפות ואפילו לא מפמבל! יש הגנה, ודן מורגן מצליח לא לקבל זעזוע מוח משחק שלם! ואם מצרפים לזה את הלו"ז הקל יחסית ואת היריבות לבית שנראות כמו פח זבל ומפסידות, המסקנה הבלתי נמנעת היא שהדרך לסופרבול סלולה.
הזחיחות הזאת נמשכה עד 5 דקות לסיום הרבע הראשון. בדיעבד, ברור שהכתובת היתה על הקיר. ההגנה של סט.לואיס היתה בשנה שעברה במקום ה-31 נגד ריצה, הרי עשינו להם את אותו הדבר בדיוק בעונה שעברה. איך יכולנו לחשוב ברצינות שדה-שון פוסטר ודיאנג'לו ויליאמס יכולים להיכנס לתוך ההגדרה של "משחק ריצה"? משתי סיבות. האחת, כי סט.לואיס עשו פרצופים של קבוצה רצינית השנה, ואנחנו האמנו להם. והשניה, כי האכילו אותנו בשטויות על מאמן התקפה חדש שעושה לילות כימים בהעברת אימונים מפרכים לשחקני הההתקפה, על מנת להעביר אותם לשיטה של zone-blocking שתשפר את משחק הריצה.
ואז קיבלנו את האמת הישנה בפנים: אפשר למכור לנו סיפורים מסובכים על טכניקות חסימה וספרי תרגילים עבי כרס, אבל כמו מסומם שהשתקם וברגע ראשון של מצוקה מחפש את המנה שלו, גם אצל הפנתרים כאשר קצת לא הולך (משמע: עוד פעם פוסטר קיבל את הכדור, הלך 2 צעדים ונתקע בקיר למינוס יארד), חוזרים תמיד לתרגיל הישן והטוב: דלהום מקבל את הסנאפ. עושה 3 צעדים אחורה. מחפש את סטיב סמית. איזה קטע! חושב הלז לעצמו. הוא בטריפל קאוורג'! איך הם ידעו שאני רוצה למסור לו? אולי יש להם מצלמות כמו לביליצ'ק? טוב, נחפש מישהו אחר. מה, כולם מכוסים? רגע, מה כל שחקני ההגנה האלה עושים פה?
הנתון הסטטיסטי של השבוע: 35 דקות טיים אוף פוזשן לטקסנס, רק 25 לפנתרים. כשמאבדים את הסבלנות, זה אומר הכל. מסתבר שההתקפה נשארה חד מימדית ומבוססת על האקספלוסיביות של סטיב סמית ועל הכימיה הנדירה שיש לו עם דלהום. נכון, הוא שחקן ענק (ואם לא ראיתם את הטאץ' האחרון שלו ל- 74 יארד, עזבו הכל ורוצו לראות), אבל לבד זה פשוט לא מספיק. לדרו קרטר ולקרי קולברט יש חורים בידיים, ואנחנו מחכים לראות את דווין ג'ארט, הבחירה בסיבוב השני בדראפט, ההוא שקישון התלהב ממנו בשידור חי ואחרי זה נחתך בגללו.
ונחזור לשלב האופטימיות הקוסמית: בכל זאת סבלנו מקצת חוסר מזל (אם אפשר לקרוא להשמטה בהחזרת קיקאוף שהופכת לט"ד של היריבה "חוסר מזל"), ודלהום כבר הראה משחקים גרועים בהרבה מזה. והכי חשוב: היריבות שלנו לא פחות גרועות, כמו כל ה-NFC. אטלנטה? אני לא צריך לפרט. הקדושים? נראים כמו הצרות שלי. שודדי הים? משדרים אופטימיות בגלל הניצחון המשכנע על הקדושים (שנראים כאמור כמו הצרות שלי), אבל איתם איכשהו אנחנו תמיד מסתדרים, לא ככה, שימי?
בשבוע הבא אנחנו במשחק המאוחר באטלנטה. התחזית? עם קצת פחות זחיחות, נפרק אותם!
ולסיום, ברכות לדה-שון פוסטר שנכנס להיסטוריה כשחקן עם הכי הרבה יארדים בריצה בהיסטוריה של הפנתרים. מדובר ב-2,554 יארד. לפני שאתם מרימים גבה, תנו קרדיט: מדובר בהישג ראוי לציון, אם לוקחים בחשבון שמדובר בערך ביארד וחצי לכל נשיאה. ואנחנו מאמינים שאם הוא ישרוד עוד 7 עונות בקבוצה, הוא אפילו יגיע ל-3000.
אהבתם? שנאתם? בכיתם? כתבו לנו גם אתם
וואלה! פוטבול מקווה לפתוח מסורת בשיתופכם. בכל שבוע נשתדל להעלות כאן אוהדים שיספרו על מעללי קבוצותיהם. זה יכול להיות מונולוג כואב ונוגע ללב, שיר הלל לשחקן אהוד, תרועת ניצחון או סתם משאלה, הרהור והגיג.
הפינה תעלה ביום רביעי, ולכן עליכם לשלוח את הטקסט לא יאוחר מיום שלישי בערב. איננו יכולים להבטיח שכל הטקסטים יראו אור, אבל אם נמצא לנכון לפרסם יותר ממאמר אחד בשבוע - נשמח לעשות זאת. לא להתעצל - חכו למחזור הקרוב ותנו לנו מפרי מקלדתכם מייד אחריו.