מכבי תל אביב, מועמדת לירידה

גם באליפות אירופה בכדורסל ניתן היה למצוא סיבה למהפך המוזר בצמרת ליגת העל. גם היורובאסקט בספרד הוכיח כי הספורט הוא קודם כל הנאה ותשוקה, ורק אח"כ כישרון וכסף. נבחרת ישראל, שהורכבה ברובה משחקני רעבים שלא נהנו במשך רוב השנה מכדורסל וזאת היתה הפלטפורמה שלהם לתהילה, ניצחה יריבות טובות ממנה על הנייר, יריבות שגררו אחריהן חזה מלא באגו וחשיבות עצמית. באופן די דומה, סכנין וקרית שמונה (וגם הפועל כפר-סבא) הן שתי הקבוצות היחידות שנהנות לשחק כדורגל. בנתניה זורקים מוטות ברזל אחרי הפסד ראשון בליגה, במכבי תל אביב ומכבי חיפה קוראים כל היום מה כותבים עליהם אתרי האינטרנט המתרבים ונלחצים מהטוקבקים, בסכנין וקרית שמונה (וגם הפועל כפר-סבא) פשוט נהנים מהספורט. מהיצירה.

במקומות האלה תרבות הרייטינג, לפיה אין קיום מחוץ למקום הראשון או השני, עדיין לא הרעילה את המוחות של האנשים. שם הניצחון הוא לא חזות הכל, אלא קודם כל החיוך, המסירה, הדריבל, הטאץ'. בניגוד לרוב הקבוצות בליגה, סכנין וקרית שמונה עדיין לא התנתקו מהקהילה, מהרחוב, מהבית ובועטות בתחת לכל הקבוצות שהתמכרו לאמונה שכסף הוא המרכיב החשוב בקבוצת כדורגל. לא סתם אתה מוצא במקומות האלה שחקנים מאושרים שנבלו במקומות מהם באו, אם זה בוזגלו, קדוסי או צרפתי. החשש המשתק מכישלון והלחץ הגובר של כלי התקשורת לקחו את רוב הקבוצות הגדולות אל הצד האפל של התחרותיות וגרמו להן לשכוח את הבסיס ממנו נולד משחק הכדורגל, בסכנין וקרית שמונה עדיין לא. כמה פשוט, ככה יעיל.

הבעיה המרכזית של מכבי תל אביב היא לא רק מה ששחקני הקבוצה קוראים מדי יום על ההתנהלות של ראשי המועדון שלהם, אלא האופן שבו מבינים את הדברים. והאופן שבו הם מבינים את הקרקס של לוני ורוני הוא בעצם סוג של בריחה מאחריות, וגלגול האשמה לקורבנות הקבועים של התקשורת. נוח להם להתחבא מאחורי התיאוריה שהבעיה של מכבי תל אביב היא אופן הניהול שלה, קל להם להתחמק לתוך שביל הבריחה שסימנה להם התקשורת, מתאים להם להאמין שלא הם אשמים במצב. "כשכל יום כותבים עליך כמה אתה גדול, אתה כבר מתחיל להאמין בזה ומתנהג בהתאם על המגרש", אמר לא מזמן הגאון יוהאן קרויף, כשנשאל מה לדעתו יכולות להיות הבעיות של הפנטסטיקוס של ברצלונה העונה. שחקני מכבי תל אביב, באופן הפוך לחלוטין, באמת מאמינים שמה שקורה בין לוני לרוני הוא לב הבעיה ומוצאים בכך אליבי. אף אחד מהם לא מנסה לקחת אחריות, להפעיל יוזמה או סתם לרדת לגליץ' שיראה לפחות סוג של אכפתיות. כמו ילדים שמתחבאים אחרי אבא, הם יודעים מי ישלם את החשבון בסוף הערב ומקווים בסתר ליבם שאבי נמני אולי יעשה משהו.

יש מערכות לא פחות כושלות ממכבי תל אביב ואולי אפילו יותר, שרוח העובדים שלהן חיפתה לא פעם על בעיות ארגוניות. צה"ל, למשל, היה פעם דוגמה מצוינת לכך. גם הכדורגל הישראלי לא מתברך בארגונים שמנוהלים כמו שכתוב בספר, ובכל זאת תמיד היו שחקנים שהתעלו על השכונה ואפילו הביאו תארים. בין אם זה במלחמה (אלי קוקוס כהן ומלחמתו בבית ברנר) ובין אם זה במנהיגות. במכבי תל אביב וגם במכבי חיפה אין שחקנים כאלה. במכבי תל אביב וגם במכבי חיפה שחקנים נכנעים לגורל ולא מנסים לשנות אותו. זה לא רק חוסר ביטחון, זה גם חוסר אחריות. שלא נאמר חוסר אכפתיות.

במקרה של מכבי תל אביב, המצב חמור הרבה יותר, מאחר שרוב הסגל שלה מורכב משחקנים צעירים, שנוטים להישבר בקלות ולא יודעים כיצד להגיב נכון בעיתות משבר. יתרה מזאת, גם אם רוני ולוני ישובו להיות החברים הטובים ביותר, עדיין יהיה קשה לשנות את התמונה הכללית: זה, פחות או יותר, מה ששווה הסגל של מכבי תל אביב. לקבוצה אין חלוץ מרכזי (קמנאן לעולם לא יהיה כזה), אין קשר אחורי שיתמוך בשרן ייני (דן רומן לא מספיק טוב לרמות ומשברים כאלו) ואין בלם שישלים בעתיד את מרטינוביץ' (אבי יחיאל לא אמור לחזור העונה). אוסף שחקנים בינוני, לא מאוזן, לא מחובר, לא קשור ולא בנוי למצוקה הקיימת. גם השחקנים שאמורים לחזור מפציעות (בעיקר מישאלוב) יתקשו לשנות התמונה הזאת: מכבי תל אביב, קבוצת תחתית. ועם שחקנים שבורחים מאחריות, צעירים שלא מבינים לאן הם נפלו, הנהלה מבורדקת שלא נותנת גב ועוד קצת חוסר מזל גם בעתיד, מכבי תל אביב אפילו מועמדת למאבקי ירידה.

בניגוד למכבי חיפה ומכבי תל אביב, שהגיעו לעונה לא מוכנות, הפועל תל אביב, עם לא מעט סבלנות, תהיה בסופו של דבר קבוצה טובה. זה לא יהיה נכון לשפוט את הקבוצה החדשה לחלוטין של גיא לוזון על-פי 60 הדקות העלובות האחרונות נגד בני יהודה, אלא דווקא לשים לב ל-30 הדקות הראשונות והדי מרשימות. זה לא נכון לחשוב מה אין לקבוצה הזאת, אלא יותר מה חסר לה. בניגוד למכבי חיפה ומכבי תל אביב, גיא לוזון פגע עם רוב שחקני הרכש שלו באחוזים נאים למדי, ועם עוד כמה תוספות זה יבוא יותר לידי ביטוי בטבלה. יש בסיס שאפשר להתקדם ממנו.

עמרי אפק עונה על רוב הקריטריונים הנדרשים, אבל משום מה ראשי הפועל תל אביב מסרבים לממן את העיסקה הזאת. אפק, קודם כל, הוא גולר. הוא קר רוח מול השער ומסוגל לכבוש שערים בניגוד לתנועת המשחק – תכונות שאין כמעט לאף אחד מהסגל המאוד מוכשר והמאוד מתלהב של גיא לוזון. אפק אמנם לא שחקן גדול וכנראה גם לא יהיה כזה, אבל הוא בדיוק השכל והניסיון שצריכים השחקנים המאוד אנרגטיים של הפועל תל אביב. הוא יוכל לבגר את המערכת, לאזן את הסגנון ולייעל את התוצאות. איתו הפועל תל אביב היתה גומרת את המשחק מול בני יהודה ולא מורידה הילוך אחרי חצי שעה. איתו הפועל תל אביב תהיה קבוצה הרבה יותר חכמה.

מדהים לגלות כל פעם מחדש כיצד אישיות שבאה מתוך הספורט נופלת לקלות הדעת של כתב מתחיל, מיד כשהיא עוברת לשדה התקשורת. דווקא משחקן או מאמן לשעבר שהופך לפרשן אתה מצפה שיתעלה מעל ההפכפכות של משחק הכדורגל ויקנה לך סוג של תובנה יציבה מתוך הניסיון הרב שלו, אלא שמהר מאוד אתה מבחין כמה אין לכך שום ערך מוסף בכדורגל הישראלי. שחקני כדורגל, למשל, מתעקשים שפרשן צריך לחוות בדרך כלל קודם את הדבר עצמו, אבל כמה מכם באמת החכימו מהאמירות הבנאליות של שלמה שרף ואייל ברקוביץ'? כמה פעמים אמרתם לעצמכם שהם למדו משהו בחדר ההלבשה שאנחנו לא הבנו אותו כבר דרך היציע?

גם הפרשן החדש, איציק זוהר, שמנסה להיות קצת שונה סגנונית משרף וברקוביץ', לוקה באותן בעיות. מילא שהוא לא מבריק בליגת האלופות, אבל גם בליגת העל? כמו הכתבים שבז להם כשהיה שחקן, זוהר מכתיר מלכים בשנייה ומוריד אותם באותה המהירות. הוא נחרץ וסקפטי ואומר דבר והיפוכו באותה נחרצות סקפטית. הוא לא מחדש, לא מרענן, נותן לאירועים ולשלוט בו ולא הוא בהם. שידור המשחק של מכבי חיפה נגד מכבי פ"ת, משחק עלוב למדי שהתחנן לפרשן שימלא את החלל הריק, רק הדגיש את העניין. חוץ מהתייחסות נכונה לשפת הגוף של רוני לוי ומה הוא משדר לשחקניו בזמן שהוא מעדיף לנהל את המשחק מהספסל, זוהר חזר על כל הדברים שכבר ידענו על מכבי חיפה מהעונה שעברה. בשביל זה לא צריך שחקן עבר.

"מכבי נתניה קבוצה שמחה"

יש הרבה דברים מקצועיים לכתוב לקראת הביקור המחודש של בית"ר בדוחא. שלא כדאי לאלופה, למשל, לבוא רדומה למשחק הזה ולהיכנס לפיגור כמו מול הרצליה והפועל תל אביב, כי מול סכנין יהיה לה הרבה יותר קשה לחזור. או, שההתקפות המתפרצות של סכנין יכולות לחגוג לא מעט על המרחק הרב בין שחקני בית"ר והחלל שהיא משאירה בין הקישור המפוזר להגנה ההרפתקנית, אבל כל זה משני. פשוט בואו לדוחא. תנשמו את המתח, תחושו את הקיטוב, תרגישו את ההיסטוריה. אין שום דבר שמתקרב לזה בכדורגל הישראלי, אולי רק באירופה או בדרום אמריקה יש משחקים אמיתיים כאלה. אפילו לא הדרבי התל אביבי. חוויה של פעם בחיים.