תכלה שנה וקללותיה

שלרגע לא תחשבו שנשברנו. לא שבענו מאלפי הטוקבקים שקראו לנו להתפטר, לא נבהלנו מביקורת הגולשים, אשר סוברים כי מערכת וואלה! ספורט היא שלילית, וקללותיהם של אלמונים דוגמת "אחד שמבין", "אחד שמכיר" ו"אחד שיודע", רק גורמים לנו להכיר בצדקת דרכנו.

אין זה קשור לסתיו הקצרצר שחודר לאזורנו, וגם לא ברצון למצוא חן בעיני כאלה ואחרים. בסך הכל מדובר בחג, אתם יודעים. בגדים חגיגיים, מייל ברכה מייגע, ארוחות למכביר ותקווה לעתיד טוב יותר. זה לא שהפכנו פתאום לאנשים טובי לב, הרי אנו כאלה כל השנה. פשוט חשבנו, מדוע שלא ננצל את העת החגיגית, ונאחל שנה טובה לספורטאים וספורטאיות שלא בדיוק עשו חיל בשנת תשס"ז. אוי, זה הולך להיות דביק.

אח לוני, לוני, איך הפכת לדמות כה טרגית. מלא בכוונות טובות ואופטימיות הגעת למכבי תל-אביב לפני יותר מ-11 שנים, ומאז כל שנה יותר גרועה מקודמתה. ספינת הדגל של הכדורגל הישראלי הפכה תחתך לסירת דייגים עם משוטים. האוהדים שונאים אותך, נמני הפך אותך לבובה ומצבך הרע גרם לך לעשות עסקים עם איש כמו רוני מאנה.

לשנה הקרובה נאחל לך שפשוט תעזוב את מכבי תל-אביב. תחשוב על זה רגע, איילון, אמנם כל הכוונות הטובות יושלכו לפח, ואיתם עתיד הנוער והילדים שכה חשוב לך, אבל מצד שני, מה כבר אתה יכול לתרום למועדון ששייך לך חוקית, אבל נלקח ממך ציבורית. זו מכבי של מאנה, לא בדיוק המילייה החברתי שלך, ומה שניסית לעשות בעבר, כבר לא תצליח לעשות בעתיד. אהה, וגם תחסוך הרבה כסף. תמכור את הקבוצה לכל מי שמוכן לקנות, אתה תראה, האוהדים עוד יודו לך ואחר-כך גם יתגעגעו אליך.

מה לא אמרו עליו: לאפות באמצע הלילה, משחקי קט-רגל בשכונה, בילויים ליליים ועוד. ראובן עובד כנראה לא יודע איפה הוא חי, מה נדרש מספורטאי על המגרש ומחוצה לו ואיך מתנהלים מול התקשורת. הבן-אדם נולד עם כישרון ואין אף אחד בעולם שיכול לייצר משהו מהפוטנציאל הזה. הוא עבר אצל קלינגר, שירזי ועכשיו גיא לוזון, אבל זהות המאמן לא משנה. גם לא הסביבה. סליחה על הקשקוש הניו-אייג'י, אבל ראובן, השינוי מתחיל בך.

ראובן עובד פשוט מתפוגג לנו מול העיניים, ואם בשנה הקרובה הוא לא יעשה עם עצמו משהו, אנחנו נקרא עוד מעט שהוא קרוב לסיכום בעירוני ראשון-לציון. עובד, אם אתה לא רוצה להפוך לסוג של פיקנטריה סטייל רוני קלדרון, קח את עצמך בידיים וברגלים. אנחנו מאחלים לך שנה מלאה בעבודה קשה, אימונים מפרכים, דממה תקשורתית והארה שהכדורגל הוא הרבה מעבר לדריבל וג'ל בשיער.

כואב הלב על הפועל באר-שבע. מועדון הכדורגל המפואר והחשוב, שמתבוסס שנים בליגה הלאומית, כבר חשב שתשס"ז האירה לו פנים, אך השנה הבוגדנית הזו היתלה בו. במהלך השנה שחלפה האדומים מבירת הנגב הציגו כדורגל תוסס והתקפי, וכבר פינטזו על חזרה לליגת העל, אבל אז נחשפה פרשת "חוקי המשחק". באר-שבע היתה כמרקחה, וחדרי החקירות גנזו את חלום ליגת העל.

ואז הגיע הקיץ, שהפיח תקווה מחודשת בלב האוהדים. לאחר משא ומתן מתיש, אלי זינו העביר את הקבוצה לאלונה ברקת, והנה המדבר החל לפתע ללבלב. כבר הזכרנו את תשס"ז הבוגדנית? עונת 2007/08 נפתחה בקול תרועה, אבל חודש אוגוסט הביא עימו מכה גדולה לקבוצה. החלוץ הזמבי צ’סאווה נסופוואה לקה בהפרעת קצב קטלנית בליבו במהלך משחק אימון, ומת לאחר שנסיונות ההחייאה כשלו. באר-שבע הוכתה בהלם וזעזוע. חזרת הקבוצה לליגת העל תהווה שיא ספורטיבי, לשנה שהחלה בטרגדיה אנושית. מעבר לרצון לראות עיר רעבה לכדורגל בליגת העל, אנו רוצים לראות את באר-שבע סוף סוף חוגגת.

אם יצא משהו טוב מאליפות אירופה זה הרנסנס של שני השחקנים הללו. יניב גרין הפך במכבי תל-אביב למשנה לאפסנאי, ונכון שלהיות אחראי על אספקת המים לשחקנים על הפרקט זה תפקיד בעל חשיבות קריטית, אך לא לזה פיללנו מהסנטר הגדול. כבר הספקנו, עד היורובאסקט, לשכוח את האתלטיות והכוח שיש לו, והאדישות במכבי פינתה מקומה בנבחרת לתשוקה גדולה. בקיץ גרין ביצע את המהלך ששינה לו את הקריירה, ונמלט מציפורני האימפריה הצהובה. בסמארה הרוסית הוא יצליח, כי אחרי 3 השנים שהעביר במכבי, כל דבר שיעשה ייחשב כהצלחה.

יותם הלפרין לא היה שחקן NBA וגם לא יהיה, אבל אליפות אירופה הוכיחה שהוא שחקן יורוליג לגיטימי. את הפלוסים והמינוסים של יותם אנו כבר מכירים ממשחקי ליגת העל והדקות שקיבל באירופה, אבל אחוזי הקליעה מבחוץ, וסטטיסטיקות מעין אלה לא רלוונטיים כרגע. מה שחשוב הוא שהאליפות הזו ביגרה את הלפרין. הגארד לוקח אחריות, לא מתחבא מהכדור ברגעי האמת, משתלב במאמץ הקבוצתי ויודע מה מצפים ממנו. עכשיו נותר לאחל לשניהם שימשיכו את היכולת הטובה גם בקבוצותיהם, כי אנחנו מעדיפים צברים עוקצניים ולא זרים בשקל.

הקופץ לגובה בן ה-20 הרגיל אותנו להתקדמותו התמידית. ב-2005 הוא שבר את שיא ישראל לנוער וזכה במדליית ארד באליפות אירופה שנערכה בליטא. ב-2006 הוא התאושש מפציעה ארוכה, השיג את הקריטריון האולימפי, וקבע את שיאו האישי, 2.30 מטר. באותה שנה הוא גם זכה בפרס "אתלט השנה" הישראלי.

שנת 2007 לא עשתה חסד עם הספורטאי הכשרוני. במרץ 2007 זכה הקופץ לגובה במקום השמיני באליפות אירופה, אחרי שעבר 2.15 מטרים. אגב, במוקדמות לאותו גמר הוא ניתר לגובה של 2.27 מטרים, אבל ברגע האמת כוחו של הילד לא עמד לו. חשבנו שביולי זה כבר יהיה אחרת, אבל באליפות אירופה עד גיל 23 פאלי סיים תשיעי בלבד עם תוצאה לא מרשימה של 2.18 מטר. באליפות ישראל הוא חזר לעצמו וזכה בזהב עם 2.25 מטר, אבל, מצטערים, הצלחה מקומית כבר לא מרגשת אותנו כל כך. קיווינו לפריצה באליפות העולם שנערכה ביפן, בה פאלי היה חייב להעפיל לגמר כדי להבטיח את מקומו במשחקים האולימפיים, אבל האתלט המשיך ביכולתו הלא טובה והודח במוקדמות כשניתר לגובה של 2.19 מטר, מרחק 10 סנטימטרים מהמינימום הדרוש לגמר.

בשנה הקרובה פאלי ינסה להעפיל לאולימפיאדת בייג'ינג בשתי תחרויות מדרג א'. כדי לעשות את זה הוא יהיה חייב להשוות את שיאו האישי. אנחנו מאחלים לו שהוא ישבור אותו, ישאיר את תשס"ז הדלוחה מאחוריו וימריא לסין יחד עם שאר המשלחת הישראלית.

זה לא משנה מה אתם חושבים על הכדורגל האיטלקי, או אם הנכם אוהדי נבחרת ארגנטינה, בשנים 2004 ו-2005 פשוט ליקקתם את האצבעות מביצועיו של החלוץ הברזילאי באינטר ונבחרת הסלסאו. אבל מות אביו של השחקן השפיע עליו מאוד, הוא הידרדר לשתייה, וגם הפיכתו לאבא בעצמו, לא שיפרה את מצבו על ומחוץ למגרש.

במונדיאל הוא אמנם כבש שני שערים, אבל הופעתו הכללית היתה אנמית, עד בלתי מורגשת. שיא השפל קרה באוקטובר 2006, אז ניפה אותו דונגה מסגל ברזיל וקרא לו "לשנות את התנהגותו ולהתמקד בכדורגל". הענק הלוחש חולה על אינטר, והיא מצדה מחזירה לו אהבה ודאגה, ויש לקוות כי כך יימשכו הדברים, כי לסקורר כמותו מגיעה במה מכובדת, ולא קבוצת דרג ב' של הצמרת האירופית. כל מה שאדריאנו בן ה-25 צריך זה לסדר קצת את הראש, וזה מה שנאחל לו, כי השאר כבר יבוא לבד.

חטפו את אחיו, הוא הסתכסך עם ואן חאל בברצלונה ובילה הרבה על הספסל, ורק בויאריאל הקטנה הוא סוף סוף טעם מההצלחה. אבל לבסוף גם בצוללת הצהובה הוא התעמת עם המאמן, מנואל פלגריני, ומצא עצמו חוזר לבוקה ג'וניורס. במונדיאל הוא ראה את גרמניה מנצחת בפנדלים ועולה לחצי הגמר, ובקופה אמריקה הוא זרח עד שברזיל מחצה אותו ואת נבחרתו בגמר (3:0).

אפשר לתאר את הקריירה של הקשר המחונן כהחמצה. אמנם הוא הגיע לחצי גמר האלופות עם ויאריאל, אבל לשחקן כמו ריקלמה מגיעה קבוצה גדולה שתקבל אותו בשמחה, מקום בו יוכל לבטא את מלוא כישרונו ולשתף פעולה עם שחקנים גדולים אחרים. כרגע הוא מתאמן עם ויאריאל, אבל עתידו לוט בערפל, ומקל הנדודים לא מש מידו. במקום לעסוק בחוזים ומשא-ומתן, אנחנו רוצים לראותו מלהטט, מבשל וכובש. הפעם מדובר פה באיחול הדדי.

בשנתיים האחרונות הפכה הקבוצה מהעיר בעלת ההיסטוריה המפוארת, למרענן הרשמי של הליגה הספרדית. הופעותיה בגביע אופ"א הפכו אותה למותק של היבשת הישנה, וכל מי שלא אהד את ברצלונה או ריאל מדריד, רצה שקבוצתו של המאמן חואנדה ראמוס תזכה בכתר הספרדי.

העונה שעברה האירה פנים לקבוצה, ואנו כבר מצפים להופעותיהם של אנדרס פאלופ, חאבי נבארו ופרדי קאנוטה בליגת האלופות. אבל סביליה לא ממש יכולה לזכור את השנה האחרונה כשמחה, אחרי התמוטטותו של שחקנה, אנטוניו פוארטה, במשחק ליגה נגד חטאפה, ומותו שלושה ימים אחר-כך. נאחל לסביליה שהשמחה הספורטיבית תחזור אליה, ואולי תמתיק במעט את התחושה המרה שהותיר מותו של ילד בן-22.

החיים בנאפולי ובחבל קאמפניה לא קלים באופן כללי, אבל מאז שדייגו ארמנדו מראדונה עזב את הקבוצה ב-1992, הם הפכו קשים עד בלתי נסבלים. 7 השנים של הגאון הארגנטינאי עם הכחולים היוו התאמה מושלמת בין שחקן למועדון, לטוב ולרע, והניבו לנאפולי גביע אופ"א, שתי אליפויות איטליה וגביע מקומי. אחרי עזיבתו, נטשו את הספינה כישרונות כמו ג'יאנפרנקו זולה, קארקה ודניאל פונסקה, והמועדון דישדש בסרייה A עד שירד ליגה בתום עונת 1997/8. בעונת 1999/00 המועדון שוב העפיל לליגה הראשונה, אך זו היתה שירת הברבור. ב-2004 נאפולי הוכרזה כפושטת רגל, ולעיר בה יש לא מעט פושטי יד, כבר אבדה התקווה.

בעידן בו הכסף שולט, מפיק הסרטים האיטלקי אורליו דה לאורנטיס, העניק לנאפוליטנים את מנת החמצן הכלכלי לו היו זקוקים. נאפולי החלה את המסע חזרה לסרייה A ממעמקי הליגה השלישית, ואחרי שחזרה בתום העונה שעברה אל הבמה המרכזית של הכדורגל האיטלקי, נאחל לה קודם כל להישאר עליה, ואם אפשר, אז בעתיד הרחוק יותר גם להזיז את מרכז הכובד אל הדרום.

לאמן קבוצה כמו ניו-יורק ניקס זה מתכון בטוח לכישלון. העיר הכי נוצצת, מרכזית וחשובה בעולם פשוט לא מבינה איך יצא ממנה מועדון שהוא מופת לכישלון. ומי כמו תומאס, שנכשל כמאמן באינדיאנה, מתאים יותר מכל לנהל ולאמן את הניקס העלובים. סכומי הכסף העצומים שהוציא, והטריידים ההזויים והמגוחים שביצע בתפוח הגדול עוד יילמדו בפקולטות לניהול. רגע לפני שתשס"ז יוצאת היא שלחה לעברו גם חץ משפטי: תומאס מואשם בהטרדה מינית.

על פניו תומאס הוא האיש הרע בסיפור, אבל העניין הוא שחלק מאיתנו נולד בזמן הנכון, וזכה לראות את "בייבי פייס" גם כשחקן, ואחרי שרואים את תומאס משחק, אי אפשר לשנוא אותו, כי הוא היה חתיכת יצירת מופת. אם אתה אוהד הניקס, אז אתה יכול מקסימום לא לאהוב אותו. הטרדה מינית זה כבר צעד אחד רחוק מדי, ונאחל לתומאס שבמקרה המשפטי, הצדק יהיה איתו, כי את הכישלון המקצועי והניהולי שום דבר כבר לא ייקח ממנו.

כבר חשבנו שנצרף את KG לרשימת הגדולים שלא זכו לענוד טבעת, עד שהגיע הטרייד לבוסטון סלטיקס, שאולי יהפוך עבורו את השנה הקרובה לשמחה יותר. יהיו שיטענו כי גם שיוכו ל"גדולים" מוטל בספק, שהרי מדובר בשחקן שישב על חוזה עתק והצליח לעבור את הסיבוב הראשון בפלייאוף פעם אחת בלבד בקריירה שלו (2004). אבל די, רוח חג, חברים, קצת פחות אגרסיות. ווינר או לוזר זה טוב לתפיסת החיים האמריקאית, מדובר בשחקן מוכשר בטירוף שפשוט כיף לראות. נקודה.

נכון, האמריקאים מתים על הסיפורים הדביקים האלה של לוזר שמגיע לקבוצה לוזרית (האליפות האחרונה של בוסטון היתה ב-1986, זוכרים?) והופך לאלוף העולם. אם סיפור כזה אכן ייכתב בתום פלייאוף 2008, בהחלט נוכל לבלוע את הדונאט המתקתק הזה.