השנה הרעה בחיי

חבר אחד אמר לי לא מזמן, שמי שבאמת אוהב ספורט מחשב את השנים שלו לפי עונות. אף פעם לא תגיד "איזו מבאסת הייתה 2006", אלא "שמע, ממש הרג אותי שבכל 2005/06 לא נתנו משחק אחד טוב". ככה זה גם אצלי. כי כשאני נזכר בשנה הגרועה בחיי, אני לא חושב על 1993 אלא על 1992/93.

אבל האמת היא שבמקרה הזה, זה באמת מה שהיה. כי השנה המרגיזה והנוראית הזו של 1993 החלה עבורי ב-30 בנובמבר 1992, כשהתגייסתי לצה"ל. כולם זוכרים את השירות הצבאי שלהם ואומרים "נו, זה לא היה כזה נורא". אני דווקא חושב הפוך. במשך שלוש השנים הללו הזמן עבר, איכשהו, ומהרגע שבו השתחררתי אני לא מסוגל לחשוב על השירות הזה. הטירונות, הגשם, ההשכמות המוקדמות – כל אלה מצטיירים בעיניי כסיוט אחד גדול. אבל השנה הזו לא הייתה כל כך נוראית אלמלא הנספח הספורטיבי שלה.

מכבי תל אביב שלי רצה אז לאליפות עם בית"ר ירושלים. לכל אורך הטירונות והקורס שלאחריה הייתי כוסס ציפורניים עם "שירים ושערים". מתישהו באפריל, אחרי התיקו 1:1 בטדי, מכבי התחילה להישבר ואיבדה את התואר. היה לי ברור שעדיין יש למה לחכות, כי הקבוצה שאברהם גרנט עמל כל כך קשה להפוך לווינרית, עלתה לגמר גביע המדינה נגד מכבי חיפה. זו הייתה הזדמנות להתנגח בירוקים ולתת להם עוד כאפה אחרי ה-0:10 המשפיל של 1988. במאי 1993 כבר הייתי מ"כ צעיר ופיניתי לעצמי זמן לראות את הגמר. קלינגר עבר את צ'אנוב והחטיא מול שער ריק (איזו החמצה איומה, לא להאמין), ובדקה ה-78 עטר נתן גול שרק הוא יודע לתת, עם בומבה למשקוף של אובארוב ופנימה. כשהכדור הזה נכנס, כבר סימנתי ביומן את השנה הזו כמקוללת. זמן קצר אחר כך שמענו ברדיו איך קבוצת הכדורסל הפסידה בגליל את האליפות. לא שאי פעם היה אכפת לי כל כך מכדורסל, אבל היו כל כך הרבה שונאי מכבי בבסיס, שלפחות בעניין הזה היה חשוב לסמן וי, משימה שגם היא לא צלחה. 1992/93 – כמה מחורבנת היית יכולה להיות?

החורף של שנת 2002 היה גרוע במיוחד. חוויתי חורפים גרועים, אבל הקומבינציה של הבשורות הרעות ותכיפותן הייתה כמעט קטלנית. חליתי במחלת הנשיקה, חברה שלי עזבה אותי והפועל תל אביב עשתה עונה גדולה באופ"א. הזוועות העיקריות של אותו חורף מקולל, בשורה אחת, מהקל אל הכבד.

אפשר להגיד עלי הרבה דברים, אבל חוש מפותח לזיהוי צרות יש לי וכשיוסי אבוקסיס החזיר את הכדור לעיגול האמצע אחרי הראשון של שמעון גרשון ומייד אחר כך קלשצ'נקו נעץ את השני ברשת של צ'לסי, התחלתי להרגיש יובש בפה וכאב בגרון. בגומלין בסטאמפורד ברידג', כשאלימלך תפס את אחד הימים הגדולים בהיסטוריה של שוערי הכדורגל בישראל לדורותיהם, כבר שכבתי בבית, קודח מחום. אחרי שהפועל טיאטאה את לוקומוטיב לדנה נמאס מהחבר שהבילוי הכי מרגש איתו היה מדידת פרק הזמן הקצר ביותר בו ניתן לחסל חבילת טישיו. הסיוט מול פארמה כבר גרם לי להרהר באפשרות להפוך לאדם הראשון שחוטף מטוס ללא כל כוונות פוליטיות ומרסק אותו לים (הכוונה להתרסק עם אנשי הפועל תל אביב נותרה בגדר תוכנית, שכן באותה תקופה ההורים שלי עדיין לא הרשו לי לטוס לבד). אחרי הניצחון על מילאן בניקוסיה שקלתי לאשפז את עצמי מרצון. חשבתי שאלוהים נהנה להתעלל בי.

אבל הסוף, למזלי, היה טוב. החלמתי וחזרתי לתפקד, ההורים של דנה התגרשו והיא נאלצה לעבור עם אמא שלה ללוס אנג'לס וגרשון התכבד לסגור את מעגל הדמים שפתח בעצמו בבעיטת העונשין ההיא, עם התרוממות נפלאה ונגיחה מדודה לשער הלא נכון. והיום, חמש שנים אחרי, נדמה שיתר דמויות המפתח מחורף הבלהות האדום ההוא באו על שכרן: תאומים ועגיב המזויפים נשתכחו מן הלב, קלשצ'נקו ואוסטרץ נמקים היכן שהוא, בלילי נאלץ לחלוק מידי יום את אותה המקלחת עם עשרות גברים טורקים, גרשון הפך לשנוא נפשם של יושבי שער חמש, ושביט נבעט כל כך רחוק, שהוא נחת בקרית שמונה.

פעמיים 0:1 קטן לטובת סולנה, ואין ספק שתהיה זו שנה טובה ומרגשת.

הנטייה שלי הייתה לא להאמין באמונות תפלות, עד אותו מקרה מצער שקרה לי וערער את תפיסתי בעניין. כחובב כדורגל מושבע, שלא שבע הצלחות מקבוצתו בארץ זה שנים רבות, אימצתי לי כמעט בכל מדינה על פני הגלובוס קבוצה אחת אהודה ואחת לא. בספרד זו ריאל מדריד האהובה וברצלונה השנואה. לפיכך, העונה שעברה הייתה שנה קסומה. אבל הרי זה ידוע כי לדברים שליליים השפעה גדולה יותר על האדם מאשר דברים חיוביים ולכן בחרתי לספר על השנה הרעה בחיי, השנה בה גרמתי לברצלונה להפוך לאימפריה.

כחודש לאחר סיום השירות הצבאי, באמצע עונת 2003/4, ולאחר התחבטויות קשות אם יש ברצוני לממן את החבל הקטאלוני הלוחמני, יצאתי לטיול קצר בברצלונה. שעות ספורות לאחר הנחיתה נודע לי כי באותו הערב מתקיים משחק של הקבוצה בקאמפ נואו מול סארגוסה. האמת, התלבטתי. מחד כמה הזדמנויות נופלות בחלקנו לדרוך באחד מהיכלי הכדורגל המפוארים בעולם, מאידך שאני אממן את משכורתם של רונאלדיניו ורייקארד? לא יקום ולא יהיה! לא הבנתי איך בגדתי כל כך מהר בריאל, אהובתי, אבל ההגיון גבר על הרגש ומצאתי עצמי קונה כרטיס מספסר ספרדי בלא פחות מ-70 יורו (!). כמובן שאהדתי הייתה נתונה לסארגוסה, אולם ביציע מלא קטאלונים העדפתי לנצור את פי, אף על פי שלא היה צורך בכך - ברצלונה ניצחה 0:3 אחרי תצוגה נפלאה. יצאתי מהמשחק במצב רוח שפוף, אבל האמנתי לתומי שזהו רק שיא רגעי בעונה למודת אכזבות בה דשדשה בארסה במרכז הטבלה. אלא שמכאן ואילך דהרה הקבוצה וסיימה במקום השני, מרחק נגיעה מהראשון. בשנתיים שלאחר מכן היא הוכתרה פעמיים כאלופת ספרד ופעם כאלופת אירופה.

לעולם לא אשכח את התאריך, 11 בינואר 2004. עד היום אני מתייסר על אותה החלטה רגעית וטיפשית. בכל זאת הצלחתי להפיק מוסר השכל חשוב - לא לבגוד, כלומר לא ללכת אף פעם למשחק של קבוצה שנואה. לפיכך, בטיול שלי לפולין, נמנעתי בכל מאודי מללכת למשחקה של לגיה ורשה, מי יודע, רק שלא אני אהיה זה שאביא לה את המזל...