מה ששנה טובה יכולה לעשות

התופעה הזאת קיימת בכל העולם, אבל בישראל דלת הכישרונות היא בולטת במיוחד: שחקנים בונים קריירה שלמה על שנה אחת טובה, לפעמים פחות. הם נהנים מתהילת העבר ומנצלים אותה כדי להשיג חוזה חדש מדי קיץ ולשמר את מעמדם כשחקנים מוכרים ומדוברים בליגת העל. בדרך כלל, התסריט של רובם דומה: עונה אחת טובה בקבוצה קטנה מביאה אותם לקבוצה גדולה, שם הם בדרך כלל נכשלים, אבל זה לא מפריע להם לזכות בהזדמנות נוספת, או בשפתם - בחוזה חדש. תמיד נמצא המאמן שיחשוב שאצלו הם ישחזרו את עונת השיא שלהם, וכאשר הוא יתפכח, יקום מאמן אחד שייתן לשחקן עוד חוזה, מתוך אמונה שאצלו הוא יפרוק את הרעב. וחוזר חלילה. השחקנים, כמובן, לא מוכיחים את עצמם מחדש, אבל זה מספיק להם כדי לרוץ שנים רבות. זה מה ששנה טובה יכולה לעשות בכדורגל הישראלי.

האיש רשם פטנט על התופעה. למרות שכבר שנים הוא לא חושף כישרון יוצא דופן, תמיד יש קבוצה שמאמינה שאצלה הוא יפרח. שתי העונות הראשונות שלו בליגת העל עם מכבי נתניה, במיוחד האחרונה (2000/1) שהסתיימה במקום השביעי, ניפקו לו את התווית "הבטחה". וזה, מתברר, מספיק אפילו כדי לשחק בקבוצות הכי גדולות בארץ מתוך אמונה של המאמנים שאצלם הוא ייתן את הפריצה, הוא יפרוק את הרעב שהוא צבר בכישלון הקודם. תחילה סבן נחת בהפועל תל אביב, בה הוא כמעט ולא שיחק. סבן משך את הקרדיט שלו בבלומפילד עוד שנתיים מבלי להזרים יותר מדי כסף לחשבון, אבל מספיק טוב כדי להרוויח עוד חוזה מכובד בהפועל פתח תקווה. תחת אותו דרור קשטן, שמירר לו את החיים בהפועל תל אביב, סבן נתן עונה סבירה אבל לא יוצאת דופן בהפועל פתח תקווה, בטח לא כזו שמצדיקה חולצת הרכב של מכבי חיפה וחוזה נאה מיעקב שחר. גם במכבי חיפה סבן לא הגשים את שקיוו ממנו כשהוא יצא ממכבי נתניה, אבל זה, כמו שהבנתם, מספיק בשביל קורות חיים נהדרים כדי לזכות בחוזה אסטרונומי בסטיאווה בוקרשט. בזמן שג'יג'י בקאלי, נשיא הקבוצה המשוגע, לא בחל באמצעים כדי לשכנע אותו לעזוב, סבן ספר את היורו כל הדרך אל הבנק. עוד שנה על הספסל, מה זה משנה, תמיד יש חוזה חדש. האם במכבי נתניה הוא סופסוף יצדיק משהו מכל זה?

הוא עדיין מצליח להגיח מדי פעם מהתרדמת, אבל את העונה המלאה הטובה האחרונה שלו הוא נתן בשנת 2000, כשהפועל תל אביב זכתה בדאבל והוא היה התינוק של קשטן. הוא נראה אז כמו החלוץ המודרני, שחקן חכם שיודע לשחק במגוון עמדות, אבל מאז אותה עונה ראינו ממנו במקרה הטוב הבזקים ובמקרה הרע פציעות. שלוש עונות לאחר מכן קיוו לשווא בהפועל תל אביב שהוא ישחזר משהו ממה שחשבו עליו פעם, אבל סוכן מבריק סידר מיד לו חוזה בסנטאנדר, לצד דודו אוואט ויוסי בניון. למעט מספר הבלחות קצרות מדי, גם בליגה הטובה בעולם ובליגה השנייה בספרד, אפק המשיך לא להרשים, אבל לנחות לתוך רשת הביטחון של בית"ר. אלי אוחנה שהביא אותו לא נשאר הרבה זמן, אבל הכסף של גאידמק כן. מאז אפק הצליח לרשום עוד שתי עונות בינוניות, להיות מועמד לעבור בקרוב להפועל תל אביב (עוד חוזה טוב כמובן), וכמו קלמי סבן, לסגור מעגל שהתחיל בזכות עונה אחת טובה בעבר.

הוא רק התחיל את הסיבוב שלו, אבל נראה כמו דוגמה מושלמת לתופעה. ההבדל בין גפני לחבריו הקודמים, הוא שהמגן נתן את עונת השיא שלו דווקא בקבוצה אליה נפלט ממכבי תל אביב - בני יהודה, איתה הגיע לגמר הגביע בעונת 2005/6. למעשה, השער המפורסם של גפני שהדיח את מכבי חיפה בחצי גמר הגביע, ישב בול על החיפושים של גאידמק באותה תקופה אחרי מגן שמאלי. פנקס הצ'קים הופקד בידיו של ולדימיר שקלאר, שפיתם את גפני היטב. אחרת קשה להסביר את הכבדות והאדישות שלו על הקו בטדי. מיותר לציין שגפני לא הצדיק מאומה ממה שולם לו, אבל כמו בכל המקרים בעבר, תמיד יש מישהו שמאמין שהוא יוציא ממנו יותר. במקרה של גפני זה היה רוני לוי, שבדיוק איבד את חיים מגרלשוילי לויטסה וסידר למגן עוד הזדמנות בקבוצה גדולה. מאז גפני הספיק להיפצע למספר חודשים, ואולי גם לקבל פיטר מסלילה על הראש.

אופיר חיים נתן עונה אחת באמת גדולה בליגת העל (2003/4), בה זכה בתואר מלך השערים יחד עם הפועל באר שבע, אבל מאז הוא עדיין חי על הקרדיט של סקורר מחונן. לצערו, עבר יותר מדי זמן. את הכישלון באיסטנבולסבור שבא מיד אחר-כך ניתן לשייך לשורה של בעיות אישיות שהחזירה אותו לארץ, וגם על החצי הראשונה שלו במכבי תל אביב (החל מינואר 2005) אפשר לוותר לו בגלל הפציעה שעבר. אבל אחר-כך בא הכישלון הגדול עם הגאלקטיקוס ומיד אחריו עוד עונה בינונית, הפעם במכבי נתניה, שם, כמו ברוב המקרים, חשבו שהוא יחדש את ימיו כקדם. כמו ברוב המקרים, בסופו של דבר, אופיר חיים התעקש לחזור למקום בו הוא נתן את העונה הגדולה האחרונה שלו, הפועל באר שבע, אולי שם זה ישוב ויתחבר לו. אולי.

הרבה אנשים תהו בקיץ שעבר מה מצא יצחק שום בתומר חליבה, כדי לתת לו חוזה מכובד בהפועל תל אביב, ועוד דווקא אחרי שלא הצליח בניסיון הראשון שלו להוכיח את עצמו בקבוצה גדולה – בית"ר ירושלים. התשובה לכך נמצאת כנראה ב-2002/3, בה חליבה הצטיין בניצחונות של הפועל באר שבע על מכבי חיפה של שום, כחלק מעונה טובה למדי של המגן, כולל גמר גביע באיצטדיון רמת גן. מאז חליבה הספיק לרדת ליגה עם הפועל באר שבע, אבל אלי אוחנה התעקש להביא אותו, מתוך אמונה שאצלו חליבה יעשה את הקאמבק. גם המאמנים שבאו אחרי אוחנה על הרכבת של גאידמק לא מצאו בו את המגן שהם מחפשים. לחליבה זה לא הפריע למצוא עוד קבוצה גדולה בישראל שתאמין בו, הפועל תל אביב, שנפטרה מהסחורה באמצע העונה שעברה והשאילה אותה למ.ס אשדוד. עכשיו הוא נלחם על הקריירה שלו בקרית שמונה, אבל תהיו בטוחים שבכל מקרה שגם אחרי עוד עונה בינונית תהיה עוד קבוצה שתחשוב לתת לו הזדמנות לפרוח אצלה.

את שלומי ארבייטמן מוקדם עדיין להכתיר כשחקן של עונה אחת, אבל אם ההתפתחות שלו כשחקן תישאר כמו שהיא היום, סביר להניח שהוא יגמור שם במהרה. ארבייטמן עדיין נהנה מהאשראי על היותו החלוץ הבא של בית"ר, אבל רק כשמחברים לו כמה משחקים טובים בהפועל פתח תקווה אפשר להרכיב עבורו עונה אחת טובה. בקושי. מאז, הוא סוחב שנתיים במכבי חיפה הגדולה מבלי להצדיק זאת ודורש חוזה של שחקן מוביל באלופה לשעבר. סביר להניח, בהכירנו את השוק, שהוא גם יקבל אותו בסופו של דבר.

עוד גיבור קלאסי, שנתן עונה אחת טובה במכבי פתח תקווה, אותה קיוו ראשי בית"ר ירושלים השונים שהוא ישחזר במשך שלוש שנים. אצל אוחנה הוא היה קשר בינוני, אצל עזורי הוא גם היה קשר בינוני וכך גם אצל לואיס פרננדס. מ.ס אשדוד, קבוצה בינונית לכל הדעות, חשבה שמליחי סופסוף ישוב ויתעלה אצלה, נתנה לו חוזה חדש, אבל עדיין זה לא קרה. בקצב הזה, נראה שאת החוזה הבא שלו מליחי כבר יקבל מהמשפחה הקרובה ממכבי פתח תקווה.

עוד שחקן שקשה לגרד עונה אחת טובה שלו בכל הקריירה, אבל עדיין סוחב על אדי הדלק. אחרי סמי פריצה בעירוני ראשל"צ, מנשה קיבל הזדמנות וחוזה במכבי פתח תקווה של הלוזונים, שם לא ממש הלך לו. בשביל אלי טביב זה היה מספיק בשביל להכניס יד לכיס ולהביא אותו להפועל כפר שבא, איתה הוא שיחק שנתיים הוא בליגת העל. שנתיים אותן ניתן לכנות במילה אחת: בזבוז. אלא שתמיד יהיה מי שיזכור למנשה חסד נעורים, והעונה זאת מכבי הרצליה של אריאל שיימן. אולי שם הוא סופסוף הוא ייתן עוד עונה טובה באופן מלא. או שלא.