הנבחרת של עידן טל

זה הרבה יותר מסמלי שההפסד האחרון של נבחרת ישראל בכדורגל בחוץ היה בעידן אברהם גרנט, הישראלי הכי קרוב לוומבלי בימים אלו. מאז אותה שלישייה שחטפנו בפאריס, גרנט נתן לנבחרת שלנו דבר שלא היה לה מאז ימי עמנואל שפר: אופי. קשה היה לאהוב את הנבחרת של גרנט, אבל עוד יותר קשה היה לנצח אותה, להביס אותה ולהביך אותה כמו שקרה במוצ"ש בוומבלי. וזאת מסיבה אחת פשוטה: גרנט ניתק את הנבחרת מהאגדות הישנות על דור הזהב של ברקוביץ', העמיד נבחרת עם מנטליות אחרת, בלי דיבורים מיותרים, נבחרת שיודעת את מקומה בהיררכיה של הכדורגל האירופי, נבחרת שמודעת לעצמה אולי יותר מדי, נבחרת שיודעת שהיא מגיעה ממדינה קטנה, עם ליגה קטנה, וכדורגל קטן וכוכבים כמו יניב קטן, וניסה לא להפסיד. לא לנצח, אבל גם לא להפסיד.

קשטן עשה הכל כדי למחוק את המורשת של גרנט מהנבחרת, גם את החלקים הטובים שבה. היום הנבחרת לא יודעת להגן ולא יודעת לתקוף. לא יודעת לנצח נבחרת גדולה (גם ברמת-גן) ולא יודעת לא להפסיד. אצל גרנט היינו נרדמים לפני ואחרי משחקים גדולים, אבל הדמגוגיה שלו חלחלה היטב לשחקנים, שדקלמו כמו חיילים ממושמעים את הסיסמאות וביטאו זאת הלכה למעשה בסגנון המשחק. סביר להניח שגם הנבחרת של גרנט הייתה מפסידה בוומבלי, ייתכן מאוד שגם הייתה מובסת, אבל לפחות הייתה לה דרך ברורה והיא לעולם לא היתה מתרברבת שהיא באה לנצח במולדת הכדורגל. נכון, עידן טל? השחקנים של גרנט ניסו לבוא קטנים ולצאת גדולים, אלו של קשטן באו גדולים ויצאו קטנים. אם זאת לא הייתה נבחרת ישראל, היינו אומרים שנעשה צדק.

הניסיון של קשטן לא להיראות בשום צורה שהיא כמו גרנט, אבל מצד שני לדקלם בדבקות ש"אנגליה זאת עדיין אנגליה" (חבל שהשחקנים שלו לא ממש חזרו אחריו) גילם דיסוננס תודעתי שהתבטא היטב במשחק בוומבלי. רוב השחקנים לא היו מודעים מה באמת המטרה של נבחרת צנועה כישראל מול האימפריה האנגלית. ניצחון גדול עלינו? תיקו מכוער זה יפה? שאלות בסיסיות עליהן לשחקנים היה מושג בדיוק כמו שלנו היה ברור למה אריק בנאדו משחק כקשר אחורי ויניב קטן עולה בהרכב. הגישה הקשטנית יכולה להספיק לניצחון במקדוניה, אבל גם למפלות צורבות מול קרואטיה ואנגליה. אם היה אפשר לאחד כוחות בין קשטן לגרנט אולי הייתה לנו נבחרת שמביאה נקודות ממקדוניה ומאנגליה, בינתיים זה מה שיש.

הכי מתבקש עכשיו זה לקרוא לקשטן להחזיר לנבחרת את האופי שהיה בתקופת גרנט, אבל גם מעריציו הגדולים ביותר מתקשים להתחייב שהוא מסוגל לכך. חוסר השליטה של קשטן ברברבנות של שחקניו וחוסר הסדר במגרש, רק מחזקים את השאלה: האם קשטן הוא לא רק מאמן ליגה מצוין, שיכול להשפיע על שחקנים רק כשהם איתו יום יום באימון וכך הוא גם יכול להחדיר בהם את המשמעת והאופי הידועים שלו, או שמא זה לא עובד לו במסגרת של נבחרת. בטח נבחרת חולה כמו נבחרת ישראל, בה הוא צריך לתמרן בין הפוליטיקאים שקובעים את עתידו בהתאחדות לבין הגחמות של השחקנים, שמחויבים הרבה יותר לקבוצות שלהם.

את המצוקה של קשטן ניתן לדמות ללא מעט קבוצות בליגה בהן הוא נפל, אך ורק בגלל שלא נתנו לעבוד כמו שהוא רק יודע. אפשר להתווכח מהיום ועד למשחק מול קרואטיה מי מאמן טוב יותר, גרנט או קשטן, אבל ליועץ המקצועי של אברמוביץ' היה את הכשרון הפסיכולוגי ללכת בין הטיפות ולנטרל את הנבחרת מההרגלים הישנים שלה מימי התבוסות בכבוד של שרף וברקוביץ'. כרגע זאת לא נראית כמו הנבחרת של גרנט וגם לא כמו הנבחרת של קשטן. זאת נראית כמו הנבחרת של עידן טל.