סיפור מהסרטים: רגע של מוטיבציה

נו, אי אפשר הרי לשכוח את הניצחון הגדול ביותר של הנבחרת שלנו בכל הזמנים - ה-2:3 על צרפת בפארק דה פרנס. למי שלא מכיר, לא ראה או סתם רוצה לערוג להשתנקות המופלאה של מאיר אינשטיין - צירפנו שתי גרסאות - האחת, בת עשר דקות, עם תקציר המשחק והשניה מהשער העצום של ראובן עטר. רגע קסום, ללא ספק.

שתי תוצאות של 0:5 זכורות ביותר ממוקדמות יורו 2000. האחת, השלילית - תבוסה ביתית קשה לדנמרק, שרק חסתה בצל הכבד של פרשת נערות הליווי. אנחנו מעדיפים להיזכר ב-0:5 מסוג אחר - זה של יוני 1999, עם הניצחון הענק על אוסטריה. זה היה אחר צהריים בלתי נשכח באצטדיון רמת גן - תקציר בן שמונה דקות לפניכם.

באפריל 1989 עלתה נבחרת ישראל למשחק בסידני מול אוסטרליה, כחודש אחרי טראומת ה"ככה לא בונים חומה" והטיל של צ'רלי יאנקוס. אלי אוחנה, ניצל טעות איומה בהגנה האוסטרלית, ובשיא החוצפה עבר גם את המגן בדרך לשער היקר שהעלה אותנו למשחקי הצלבה מול קולומביה. למונדיאל באיטליה לא הגענו, אבל בזכות אוחנה היינו מאוד קרובים.

המצב מול אירלנד במרץ 2005 היה מייאש ביותר. 0:1 לאירים משער של קלינטון מוריסון כבר בדקה ה-3 באיצטדיון רמת גן, שער שהחזיק מעמד כמעט עד לשריקה האחרונה. כמעט, כי אז באה הרגל של עבאס סואן, שבטיל אדיר הכניע את שיי גיבן והעניק לנו תקוות העפלה למונדיאל 2006. רק עוד קצת מה"תחת של אברם", והיינו חוגגים בגרמניה.

פעם היינו במונדיאל. זה היה נורא מזמן, ב-1970, אבל היי - בהיסטוריה שלנו יש השתתפות במפעל הגביע העולמי. נחמיה בן אברהם היה השדר, וערוץ 1 ערך תיעוד קצר של המסע ההוא, שהסתיים עם שתי נקודות והופעה מכובדת מאוד מול אריות כמו אורוגוואי, איטליה ושבדיה. נעים להיזכר, אולי בקרוב אצלנו שוב. לא ככה, קשטן?