תנו כבוד

בימים אלו מציין העולם 30 לשנה בה הפך הפאנק מתופעה מוזיקלית למהפכה תרבותית, ונתן עוד הזדמנות טובה להשמיע את השיר שהפך להמנון של אותו מרד מחשבתי, God Save The Queen של הסקס הפיסטולס. הפיסטולס מנסים להסביר בשיר כיצד מיתוסים ישנים וחסרי אחיזה במציאות הפכו את הציבור למטומטם, חסר עתיד, הרבה בגלל שהוא נטה להאמין למה שסיפרו לו כל השנים ולא למד לחשוב לבד ולהרחיב את אופקיו. ההמנון של הפיסטולס מזכיר במידה לא מבוטלת את ההתייחסות הבריטית למצב העגום של הכדורגלנים המקומיים, אותה אנו אוכלים בשבוע האחרון לארוחת הבוקר שלנו לקראת המשחק מול ישראל בשבת. לא גדלים להם חלוצים בגלל מספר הזרים. לא גדלים להם קשרים גדולים בגלל מספר הזרים. לא גדלים מאמנים בגלל מספר הזרים. לא גדלים בלמים בגלל מספר הזרים. יותר מדי קל בשביל שזה יהיה נכון במאת האחוזים.

בהחלט יכול להיות שהמקומות שהזרים תופסים לכדורגלן האנגלי, ההתמכרות המוגזמת מדי לרכישת שחקנים, פוגעים בהתפתחות של הכדורגלן הבריטי. אבל האמת היא יותר מורכבת. בפועל, הכדורגל האנגלי נתקע אי שם בתחילת שנות התשעים והיה זקוק לידע, לטכניקה ולגישה שמלמדים בשאר מדינות העולם כדי להרחיב את אופקיו ולהתפתח. היום נורא נוח להצביע על הבעיות ולהאשים את הזרים, אבל בפועל הם הוציאו את הכדורגל האנגלי מהבוץ בו הוא היה שקוע. מה לעשות שהיום רוב הכדורגלנים האנגלים לא מספיק טובים כדי להתמודד כמו שצריך בליגת האלופות, וכשכן צומחים כאלו – רוני, ג'רארד – אף זר לא יתפוס את מקומם. כנ"ל לגבי מאמנים דגולים כמו אלכס פרגוסון. מה, באיטליה אין זרים? מה, את ריאל מדריד וברצלונה לא מאמנים הולנדי וגרמני? אלא שהם הבינו שהכדורגל הוא קוסמופוליטי לחלוטין, ואין לחסום ידע זר כדי להצליח בסטנדרטים המודרניים. יכול מאוד להיות שההגזמה של האנגלים בנושא חוסמת לא מעט מקומות לשחקן המקומי, אבל לפני אפליה מתקנת הוא זקוק לתחרות בריאה על ההרכב, הוא צריך ללמוד עוד כמה דברים מהשחקן הברזילאי, הספרדי והפורטוגלי, כדי שהוא יוכל לסחוב תאגידים כלכלים כמו צ'לסי ליעדים המקצועיים שלה.

להלן כמה מסקנות מפרשת צביקה שרף ומלחמתו בעיתונאי "הארץ", עופר מתן.

1) מעמדו של הכדורסל בארץ ממשיך להיות קשה, יש שיאמרו אף מביך. אם דרור קשטן היה מאיים פיזית על עיתונאי ורודף אחריו סביב המגרש תוך שהוא צועק לעברו "אני משתין עליך", האדמה כבר הייתה רועדת. במקרה כזה, גם השאיפה הטבעית של מערכות הספורט לשמור על יחסים תקינים עם המאמן הלאומי הייתה נדחקת הצדה, ומפנה מקום לטורים פובליציסטיים ארסיים. הכדורסל, מתברר, כבר לא מצליח לספק ריגושים. אפילו כשמאמן נבחרת ישראל מאבד שליטה בפרהסיה.

2) ראשי האיגוד שוב הוכיחו מאיזה חומר הם קורצו. מצד אחד, ניתן להבין מדוע ירמי אולמרט וחבריו בחרו להעלים עין מהפרשה, הרי אף אחד מהם לא רוצה לעורר סערה מיותרת ימים ספורים לפני אליפות אירופה. מצד שני, היענותם לדרישתו הלא לגיטימית של שרף להרחיק לחלוטין את העיתונאי מהמחנה היא שערורייתית ומזכירה התנהלות של משטרים אפלים. קיים הבדל משמעותי בין לגבות מאמן לבין לשתף פעולה עם בריונות וסתימת פיות.

3) עיתונאי הספורט התגלו כפחדנים אף יותר. עומר בנוביץ', למשל, תיעד את השתוללות של שרף במצלמתו, אבל ערוץ 5 בחר שלא לשדר את הקטע, על אף הבלעדיות האטרקטיבית שלו. ספק גדול אם החנופה המשפילה הזו הייתה שווה את הראיון הבלעדי (והמשעמם) שהערוץ זכה לו למחרת. אבל לא רק בנוביץ' יצא נקניק, אפילו לא עיתונאי אחד במחנה קם במחאה כדי להתייצב לצדו של הקולגה. מתברר שהטיפול האלים של משטרת האיגוד בעיתונאים סוררים עושה את שלו.

4) חטאו של אותו עיתונאי מ"הארץ", אגב, היה לפרסם דברי ביקורת על הנבחרת ולצטט בעילום שם שחקנים שיצאו נגד שיטות האימון של שרף. אבל נפשו העדינה של צביקה שוב התגלתה כרגישה במיוחד לדברי ביקורת. כנראה שהוא שכח את השתייכותו לפאנל האלים של "יציע העיתונות", אולי שיאה הקיצוני של העיתונות הפרובוקטיבית בישראל, התוכנית שמדי שבוע משתלחת בכל הבא ליד ומבקרת את אנשי הספורט בצורה בוטה וחסרת רחמים. את כולם, חוץ מאת החבר'ה.

5) 1.7 שניות לסיום המשחק שמבטיח את עליית נבחרת ישראל לאליפות אירופה, צביקה שרף בוחר לסגור חשבון עם עיתונאי. זה מה שעניין אותו באותו רגע. לא השחקנים, לא העוזרים, לא ההישג, אלא העיתונאי. השמועות על "צביקה החדש" היו מוקדמות.

השמחה לאיד ששטפה את הטוקבקים בידיעות על ההתנגחות של צביקה שרף בעיתונאי "הארץ" עופר מתן העידה יותר מכל על הבורות הקיימת בציבור ביחסי מסקר ומסוקר. עיתונאי הוא מקצוע שנחשב מבוזה כמעט כמו עו"ד, לעתים קרובות מאוד בצדק. לא לחינם צמח הביטוי "כתבלב" בז'רגון האינטרנט כביטוי עמוק לבוז שחשים הקוראים כלפי עיתונאים. ועם זאת, על ההתפרצויות החוזרות ונישנות של שרף, גם אם הן "מוצדקות" לכאורה בגלל סיקור עוין, צריך המאמן לתת את הדין, כי אסור, בשום אופן וללא יוצא מהכלל, לפעול פיזית כנגד עיתונאי, מוטה ואינטרסנט ככל שיהיה.

אבל האשמה אינה בשרף, אלא באיגוד הכדורסל ובאגודת העיתונאים, שלא יצאו אפילו בסנקציה קלה שבקלות כנגד המאמן. לפני שנתיים חבט מגיש הבייסבול של טקסס, קני רוג'רס, בצלם, לאחר שביקש שהאחרון לא יכוון אליו את העדשה. וצלמים יכולים להיות הרבה יותר מעצבנים מעיתונאים. רוג'רס דחף, הצלם נפל, המצלמה נשברה. ליגת הבייסבול קנסה את המגיש ב-50 אלף דולר והשעתה אותו מ-20 משחקים. רוג'רס התנצל, ותהיו בטוחים שלא בלב שלם. באנגליה העיתונות הרבה יותר נושכת, הרבה יותר זולה ולמעשה לחלוטין בלתי אפשרית כלפי מאמנים, אולם מעולם לא שמענו על מקרה שבו איש מקצוע תקף פיזית עיתונאי. קללה פה או קללה שם - כן, אבל לא השתוללות והתפרצות זעם שמכוונות כדי לסגור חשבון.

אלא שאצלנו יש אנשי מקצוע לא קולגיאליים, יו"ר איגוד ללא חוט שדרה ויותר מדי עמך מתלהם שבטוח שהגיע למתן וששרף צדק. כאילו לא התלהם שרף מול המצלמות בשידור חי וכמעט שנכנס לתאקל פיזי עם רון קופמן רק בשנה שעברה. כאילו לא קרא לאלי סהר ללכת להזדיין. כאילו לא היה בעצמו פרשן כדי להצטדק ולסלק עיתונאי מחדר ההלבשה. עוד נדבך בתרבות ספורט קלוקלת במיוחד שצימחנו לנו, וששרף, איש נטול אתיקה לחלוטין שאוחז באלף כובעים במדיה ובעולם הספורט, היה אחד מהמייסדים שלה.

בימים האחרונים וככל שמתקרב המשחק מול אנגליה, גוברת התחושה בקרב הציבור במדינה כי כל תוצאה מלבד ניצחון של הנבחרת תהיה בגדר 'תוצאה לא טובה'. בישראל, כמו בישראל, אוהבים לשמוע רק את מה שנעים לאוזן. פציעותיהם והיעדרותם הצפויה של למפארד, ג'רארד, בקהאם ורוני מוציאות קריאות שמחה וצהלה בכל רחבי המדינה, ירידת הצהובונים בממלכה לחייו של המנג'ר סטיב מקלארן משחררת עוד אנחת רווחה והתוצאות של האנגלים עד כה, בנוסף 'ללוזריות האנגלית', מחזקות עוד יותר את תחושת הביטחון והזחיחות בקרב תרבות ה'סמוך'. כי הניצחון ממש בהישג יד.

לרגע שכחנו כי מדובר במולדת הכדורגל, בעובדה שהנבחרת תשחק בוומבלי, אחד מהמקדשים המפוארים של הכדורגל העולמי, שיהיה מלא בעשרות אלפי אנגלים משולהבים. ואגב, ה'לוזריות' של האנגלים מופיעה בדרך כלל בשלבים מאוחרים של טורנירים גדולים וחשובים, כאלו שאנו עוד חולמים ומפנטזים להגיע אליהם.

אם שחקני הנבחרת יידבקו בתחושת האופוריה האופפת את המדינה ויגיעו זחוחים, אין סיכוי שיוציאו משהו מוומבלי, לעומת זאת, אם ישמרו את תחושת הגדלות של הכדורגל הישראלי המפואר בצד, עדיין קיים הסיכוי לתפוס פירור. והרי ידוע, גם תרנגול עיוור מוצא לעיתים גרגר.