והאמת? ממנה לא נותר שריד

יום חג היה שלשום לחובבי הכדורגל הישראלי. מי שפתח את מוסף הספורט של "הארץ", או ביקר כאן, בוואלה! ספורט, גילה שיוסי שריד, פובליציסט ואיש ציבור וותיק ומוערך, בחר לכבד אותנו, חובבי הענף המקרטע, בטור שלם מפרי הגותו. מעבר להנאה הצרופה שבקריאת משנתו של מר שריד אודות לוני ונמני, יכולנו לשאוב עידוד מעצם נכונותה של אישיות מסדר גודל כזה, לכבד אותנו בנוכחותה.

בשנים האחרונות, הולכת ומתמלאת תקשורת הספורט בדמויות אשר מאששות את הסטריאוטיפים הנמוכים ביותר של התחום, משלמה שרף ודני נוימן, ועד לאופירה ולאייל ברקוביץ' (בהזדמנות זו, שלוחה ברכת "יישר כוח" למעריב, על החתמת הטאלנט החדש, ש. אייזנברג). העובדה שיוסי שריד, ממרומי תדמיתו החדשה כזקן השבט החריף והמנוסה, בחר להקדיש מזמנו וממרצו לנושא הטעון של מכבי ת"א, היא קרן אור נדירה בעידן החשוך שפוקד אותנו. למעשה, החגיגה יכולה הייתה להיות מושלמת, אלמלא ענן אחד שהעיב עליה: למרבה הצער, בחר שריד להביא למוסף הספורט לא רק את המוניטין שלו, אלא גם את עצמו.

בדיעבד, אפשר רק לדמיין איזו נחת היינו יכולים לרוות, אילו הסתפק מר שריד בפרסום משבצת ריקה, מעוטרת בשמו ובכותרת המצהירה שהוא רואה בכדורגל תחום לגיטימי וראוי לאהדה. תחת זאת, נאלצנו לקרוא כמה מאות מלים שקולות ומדודות, אשר הזכירו לנו את רוב התחלואים שהפכו את שריד לאחד המזהמים העיקריים של השיח הציבורי הישראלי. התועבה מתחילה כבר בבחירת הנושא - הידרדרותה המוסרית של מכבי ת"א, מימי התום של לוני הרציקוביץ' ועד לביב השופכין שמנהיג בן בליעל בשם אבי נמני. כמו בשאר המקרים שבהם בחר שריד להתבטא בענייני ספורט (ערוץ ה-PPV, שריקות הבוז בטדי לעבאס סואן, שידורי המונדיאל), גם הפעם הוא קופץ על עגלה דוהרת ונהנה מטרמפ זול ובטוח למוקד דעת הקהל. המתקפה התקשורתית על אבי נמני חרגה מזמן מגבול הטעם הטוב והפכה להתגודדות אלימה סביב הגוויה המפרפרת של מכבי ת"א. אך טבעי הדבר שאל ההמון המשולהב הזה הצטרף יוסי שריד, עסקן שחריצת דיעה על עניינים שאין לו בהם מושג, הייתה לא רק תורתו אלא גם אומנותו משך רוב חייו.

מפגן הבורות של שריד מתחיל, כהרגלו, מיד כשהוא עובר מהשתפכות פואטית בעלמא, לסקירת העובדות. המאמן אלי כהן מוצג כקרבן שנזרק אל ההמון הפרוע ביציע, על לא עוול בכפו. אילו טרח שריד לחבר את רעיונותיו הנעלים אל עולם הכדורגל, היה מגלה שפתיחת העונה של מכבי מהווה עילה מספקת להדחתם של חצי תריסר מאמנים. עוד בירור פשוט ומתבקש, היה חושף את הסטוריית הפיטורים של אלי כהן בשבע השנים האחרונות ואת מה שאומרים עליו שחקנים ועמיתים למקצוע (יסודי, קפדן, חרוץ ובלתי נסבל). אחר כך מביע שריד זעזוע ממהלכיה של מכבי החדשה, אשר סטתה מנתיב הצדקה והחסד שהתווה לוני, וניסתה לפתות בכסף (!) מאמן שיתיר את חוזהו בטרם עת. לו היה שמץ של ביקורת עצמית מצליח להבקיע את עננת הזחיחות שלו, היה שריד מגלה שמוסד הצדקה שטיפח לוני בטרם השתלטו בני עוולה על מפעל חייו, גזל בתחילת העשור את כבשת הרש של צפרירים חולון. המעשה ההוא היה כוחני ומחוצף פי כמה, מהפניה הטבעית לגיא לוי, שהמיאוס ההדדי בינו לבין מעסיקיו עבר כבר את שלב הפיקנטריה והפסיק לעניין אפילו את הצהובונים.

אפשר להמשיך למנות את הכשלים והפירכות בתיזה שגיבב שריד, כמו ההתעלמות התמוהה מתרומתו הוולגרית של רוני מאנה לקקופוניה העולה מהמועדון הדווי, אלא שמעל כל אלה, זוהרות באור יקרות הפיסקאות העוסקות בקפטן-מנג'ר של מכבי. אלה האחרונות, ראויות להילמד בכל קורס להכפשה ולהוצאת דיבה. באוסף של אמירות מעורפלות ובטויים מרומזים, מצליח שריד לצייר את דמותו של אבי נמני כשליח נכלולי של עבריינים ובריונים. הפופולריות שלו, כך אנו למדים, נקנתה בזכות "חנופה אפלה לאספסוף". לו היה לשריד עניין כלשהו בחיבור סברות הכרס שלו למציאות, היה בודק מה אומרים על אבי נמני אוהדים נורמטיביים של מכבי ת"א (גם אם חלקם אינם נמנים על קוראי "הארץ"). עוד היה מנסה לברר, מה היקף ה"התגודדויות" וה"קנוניות" שמטפח נמני לכאורה, ועד כמה הן מסוגלות להשפיע על דעתם של רבבות ילדים ברחבי הארץ לאורך חצי שנות דור. ועוד לפני כן, היה כותב הגון בודק אם יש בכלל צורך לחפש סיבות נסתרות למעמדו של נמני. להזכירכם, מדובר בשחקן שלבש את מדי האגודה שלו במשך 27 שנים רצופות, למעט טיולים קצרצרים בחו"ל ושנתיים של גלות מאונס בירושלים (שם היה, כמובן, המצטיין בקבוצתו), מלך השערים שלה בכל הזמנים (למרות שאינו חלוץ), כובש סדרתי במשחקים מכריעים ושחקן מפתח בכל אליפויות והגביעים בהם זכתה בתקופתו. קשה למצוא חובב כדורגל רציני אחד בעולם, שייתקשה לסכם את הנתונים היבשים האלה ולהסיק שמדובר בסמל נערץ. ההתעקשות להוסיף לתמונה מזימות ומאבקי כח אפלים, משקפת יותר את עולמו של הפרשן, מאשר את המציאות סביבו.

נשמות טובות ינסו אולי לסנגר על שריד ולטעון שהוא חטא בכתיבה מתלהמת ושטחית, רק בגלל הנושא, אשר מעודד קלות דעת. ייתכן שאלה פני הדברים, אולם הנסיון מלמד שדמגוגיה ואופורטוניזם אינם תקלה, אלא אופי. הכדורגל, כמו תמיד, משמש כאן ראי פשוט ובהיר לחיים. מי שהתייחס ברצינות להגיגיו של מר שריד בנושאים כמו בטחון, חינוך וכלכלה, מתוך הנחה שהם נשענים על נתונים מוצקים ועל ידע מסווג שנלחש מפה לאוזן בחלונות הגבוהים, צריך לשמור לו עותק של המאמר על לוני ונמני. עיון תקופתי במסמך המאלף הזה, יכול לשמש סגולה יפה להגנה מפני מאחזי עיניים.