וואלה!
וואלה!
וואלה!
וואלה!

וואלה! האתר המוביל בישראל - עדכונים מסביב לשעון

הזיות מארץ הקנגורו

דודי כפרי

3.9.2007 / 16:27

דודי כפרי יושב באוסטרליה הרחוקה, מספר לנו למה הוא מכור כל כך לפוטבול ועוד לפני שהעונה החלה כבר מפנטז ומהמר על הסופרבול

אני עכשיו יושב לי באוסטרליה, סובל מג'ט לג רציני וכותב על פוטבול. אני מאשים בזה את סבתא שלי ז"ל. בעצם, לא בדיוק מאשים, אני מודה לה. יש הרבה בתים שבהם רואים ביחד כדורגל, או יותר נכון, שראו ביחד כדורגל, בימים הטובים ההם לפני שמפלצת הכסף המטורפת עזרה לתת מכת מוות לכדורגל הישראלי. אבל לראות את סבתא שלי מתרגשת ממשחק של נבחרת ברזיל, זו היתה הדרך להבין שספורט יכול להיות הרבה יותר מסתם משחק.

מאז עברו הרבה שנים. מהזבל הישראלי נגמלתי, למזלי הטוב, אבל האהבה לספורט נשארה. את המקום של הספורט מספר 1 תפס כבר מזמן הפוטבול האמריקאי. כמו שאתם מבינים, אם ספורט חשוב לי, ופוטבול הוא הספורט שהכי חשוב לי - בואו נגיד את זה ככה: כבר בפגישה השלישית שלי עם אשתי, כשהבנתי שהפולנייה הפילה אותי ברשת, אמרתי לה שיש לי שריטה חמורה. הייתי חייב לשים גבולות ולהזהיר אותה, שבמשך 4 חודשים (5 בשנה טובה) יש לי ריטואל קצת מוזר של ללבוש חולצות כתומות בימי ראשון בלילה וליילל מול הטלוויזיה. אמרתי לה שעל הרבה עקרונות אני אהיה מוכן לוותר, אבל שלא יגעו לי בפוטבול. בהערת אגב, אשתי ממלמלת שהיא היתה בטוחה שמתישהו אתבגר, ואם היא רק היתה מבינה עד כמה השריטה חמורה באמת.

אני לא יודע להגיד מתי זה קרה בדיוק שדווקא הפוטבול כבש אותי לגמרי, אבל מתישהו באמצע שנות ה-90, בתחילת עידן האינטרנט, כשמצאתי את עצמי מתכתב עם אנשים דרך IRC, הבנתי שמצבי קשה. ובאותה שבת שחורה של ה-4 בינואר 1996, כשישבתי בטכניון מחובר לאמצע הלילה לאינטרנט ורואה את ההפסד ההוא לג'קסונוויל, הכאב כבר היה באותה רמה כמו ההפסד האיום של ברזיל לארגנטינה מהשער הפוקסיונרי של קאנינג'ה במונדיאל האיום ההוא של 1990.

ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות

למה דווקא פוטבול? אלווי ומארינו נתנו את הדחיפה קדימה ועזרו לי להתאהב במשחק הזה, וככל שנכנסים אליו יותר עמוק, מגלים כמה הוא מדהים. בפוטבול, אפילו כשמשחקים בונקר, לא מספיק שחקן כמו רוקבן האגדי, צריך שחקן ברמה אפילו יותר גבוהה ממנו, מישהו כמו אורלכר, ואז רואים משחק הגנה חכם שהוא תענוג לעיניים.

בפוטבול השפיץ של הנעל לא ממש משחק תפקיד. אפילו במשחק הטאק-רול היתה לאוקלנד הזדמנות אחר-כך. תמיד יש אלמנט למזל, אבל פה אם אתה טוב - זה יבוא לידי ביטוי. ואם יש לך מאמן טוב, זה יתבטא עוד הרבה יותר. זה אולי אחד הדברים שהכי אהבתי - לראות איך מתאימים מערכים למשחקים, ולראות איזה יופי זה עובד (כשמדובר במאמן הנכון כמובן). לא סתם לצופף את מרכז השדה, וגם לא לעשות מצ'-אפ זון. להכין תוכנית משחק בת עשרות דפים, עם אופציות לכל מצב, ואז לתת לשחקנים לבצע.

תוסיפו את תקרת השכר שגורמת למאמנים היום לעבוד הרבה יותר קשה מצד אחד, ומתגמלת עוד יותר את הקבוצות שעובדות נכון, ובוא לא נשכח את הקריז הארוך מאד שגורם לך להתגעגע לפוטבול ולזכור ולשחזר את הרגעים הטובים שעכשיו סוף סוף מתקרבים. ומהלילה שבין חמישי לשישי אנחנו יוצאים לדרך - סיבה מספיק טובה להתרגש. אז הנה, לקראת השנה החדשה, מי הקבוצות שלא יזכו השנה בסופרבול.

לא אינדי, לא ניו אינגלנד, לא הצ'ארג'רס

בשנה שעברה בתחילת העונה הימרתי על סן דייגו ודאלאס. שתיהן הגיעו לפלייאוף, וסן דייגו אפילו היתה פייבוריטית ללכת עד הסוף. במקום זה, ההזדמנות להתקדם בפלייאוף התגלגלה מהיידים של טוני רומו, וההזדמנות לשבור את קללת המרטי נעצרה בידיים של טרוי בראון. שני צירופי מקרים כאלה יכולים להגיע רק מניחוס חזק, כמו זה שלי. השנה, מסיבה לא ברורה, לא הפקתי לקחים ואני הולך לנחס דווקא את הקבוצה שלי.

למה אני עושה את זה ? כי אין ברירה אחרת.

הקולטס לא יזכו שוב. יש אלופות, כמו הסטילרס, שנמצאות הרבה זמן בצמרת, בשנה אחת הכל מסתדר להם והם לוקחים אליפות, ואחר-כך באה ירידה. אבל הבעיה של הקולטס לא היתה מקצועית אלא מנטלית, כך שלכאורה אין סיבה שהם לא יילכו עד הסוף גם השנה. יש להם את פייטון, האריסון עדיין משחק ברמה טובה, רג'י וויין, אדאי. נכון, טאריק גלן פרש, אבל צריך להיות מספיק נסיון בהתקפה הזאת כדי להתגבר על הבעיה הזו. מצד שני, ההגנה, שבשנה שעברה היתה נקודת חולשה, נחלשה עוד יותר עם עזיבת שני הקורנרים משנה שעברה. לפלייאוף הם יעלו, אין מי שממש יאיים עליהם בבית, אבל שם הם לא יצליחו להתקדם יותר מדי.

הפטריוטס גם לא ייקחו, ואני לא אומר את זה רק כי התערבתי עם מנהל פורום ספורט אמריקאי של וואלה! על בקבוק גלן פידיך שהם לא מגיעים לסופרבול. קודם כל, הם גילו שפציעות ברצועות הברך הן כנראה דבר מדבק, אחרי שרנדי מוס בילה את רוב זמן האימונים בעיסוי ההאמסטרינג שלו. כיוון שדאנטה סטולוורת' גם ידוע כשסובל מפציעות כרוניות באיזור הזה, עוד יתברר שמההסתערות ההמונית על כל רסיבר שזז הם יישארו בעיקר עם ווס וולקר. אני עדיין חושב שלקיחת כל כך הרבה רסיברים, שחלקם עם שם גדול מדי, לקבוצה כמו ניו אינגלנד היתה טעות שתתנקם בהם. בנוסף, המחסור בעומק על הספסל ההגנתי, למרות יכולת האלתור של בליצ'יק, עדיין מהווה בעיה, וראו את זה בשנתיים האחרונות. השנה הם כבר איבדו את ריצ'ארד סימור לשישה משחקים שזה כמעט חצי עונה והשנה אפילו לא התחילה. ההגנה שלהם עדיין טובה, אבל חשופה יותר להיחלשות ככל שהעונה מתקדמת.

יש את סינסינטי, אבל שם צריכים כדבר ראשון לעבוד על הנושא של היציבות. התקפה מעולה והגנה מחוררת עבדה לקולטס בשנה שעברה, אבל זה לא באמת מתכון מנצח. אם יעבדו שם על הגנת הריצה בצורה רצינית, ואם צ'אד ג'ונסון ייתן תוצרת כבר מתחילת העונה מצבם יהיה טוב, אבל אני מהמר שההגנה של מרווין לואיס תמשיך לספוג יותר מדי נקודות מכדי ללכת עד הסוף.

בולטימור? בלי אדליוס תומאס ועם ריי-ריי שכבר איבד צעד במרכז, חוליית הליינבקרים של בולטימור היא כבר לא באותה רמה. יש להם עדיין הגנה טובה מאד, שלא יהיו אי הבנות, ויש כמה מחליפים, אבל עדיין לא ברמה הגבוהה שתחפה על משחק ההתקפה. ומשחק ההתקפה, למרות הנוכחות של מקנייר, לא מספיק טוב. איכשהו כל שינוי שביליק מנסה לבצע בהתקפה נכשל, בדיוק ההיפך מימיו במינסוטה. גם השנה השידרוג ההתקפי ימשיך עם מקגהי במקום ג'מאל לואיס, אבל מקנייר לא נהיה יותר צעיר וקו ההתקפה נשאר בינוני. זה מספיק רק כדי להגיע לפלייאוף, אבל לא באמת ללכת עד הסוף.

ויש את סן דייגו, הקבוצה הכי טובה בשנה שעברה. השנה כל הכוכבים חוזרים, ולפיליפ ריוורס ו-וינסנט ג'קסון יש שנת נסיון מתחת לחגורה. כשמוסיפים את העובדה שמרטי כבר לא נמצא לעצור אותם בפלייאוף (ואני לא מנחס אותם השנה), לכאורה אין מי שיעצור את טומליסון וחבורתו מללכת עד הסוף. חוץ מנורב טרנר. המשפט הידוע הוא "אל תתקן מה שלא שבור", אבל כשמגיע צוות אימון חדש ופחות מוכשר (ביחד עם מרטי גם וויד פיליפס וקאם קמרון המתאמים עזבו). אחרי ניסיון של 9 עונות בתור מאמן ראשי, אנחנו כבר יודעים שטרנר הוא לא הכי מוצלח בחלק של הובלת קבוצה לנצחון, ואפילו העובדה שיש לסן דייגו לו"ז יחסית קל מתבזבזת בגלל פתיחת עונה שכוללת ביקור של שיקגו, ונסיעות לניו אינגלנד ודנבר כבר בפתיחה. למרות שזאת תהיה החבורה הכי מוכשרת שיצא לטרנר לאמן, אני סומך עליו שיצליח לא לנצל את הפוטנציאל שיש לו בידיים.

ועם מי נשארנו?

מה שמוביל אותנו לדנבר. דנבר לא טובה בצורה משמעותית משאר הקבוצות בכתבה הזאת, והמגבלה הבולטת שלה היא הגנת הריצה. ועדיין, גם בזכות הלו"ז וגם בזכות המצ'אפים האפשריים בפלייאוף, ההימור שלי הוא שבמחצית השנייה של העונה הגנת דנבר תתחבר ובפלייאוף הסוסונים כבר ידהרו עד הסופרבול.

ההתקפה השתפרה משמעותית מעצם החזרה להובלה של רץ דומיננטי כמו טראוויס הנרי, שצפוי העונה להשיג 1,600 יארד על הקרקע, 17 טאצ'דאונים ושני ילדים שלהם לא ישלם מזונות. החזרה לרץ אחד, ביחד עם המשך השיפור של קאטלר, יתנו לדנבר יכולות התקפיות ומצ'אפים מצויינים מול רוב היריבות האפשריות. כשמוסיפים לזה את הרביעיה האחורית הכי טובה בפוטבול, מתברר שאם חוליית הליינבקרים המתחדשת תסתדר עם שיטת ההגנה החדשה, דנבר תגיע לסופרבול השנה. השאלה מול מי היא שאלה יותר קלה מהצפוי. לא סתם נקרא ה-NFC במחוזותינו "הליגה הלאומית". לרוב הקבוצות יש יותר ממגרעת בולטת אחת, או לפחות כמה סימני שאלה בולטים.

sheen-shitof

עוד בוואלה!

לראשונה טיפלו בסיבה בגללה חליתי בפיברומיאלגיה ולא בסימפטום

בשיתוף מרכז איריס גייר לטיפול דרך אבחון בגלגל העין

בריזה מרעננת מניו אורלינס

במזרח, דאלאס ופילדלפיה יצטרכו קודם כל להתמודד עם סימני השאלה מסביב לקוורטרבק שלהן ואז לענות על שאלות לגבי המאמן. טוני רומו פתח את הקריירה המקצוענית שלו מצויין אבל דעך לקראת סוף העונה, כשההגנות הכירו אותו יותר טוב. ואז הגיע אותו בלבול בפלייאוף והשאלה היא איך הוא בכלל יוכל להתמודד עם הכשלון הזה מנטלית. אחר כך מגיעים לשאלה של "איזה TO נראה השנה", ואיך הקבוצה תתמודד עם הגישה הפשרנית של וויד פיליפס אחרי המזג הסוער והקשוח של הטונה.

בפילדלפיה, מעבר לעובדה שמקנאב הפך לסימן שאלה בריאותי גדול, הוא יצטרך להתמודד עם הצל של גארסיה שפרח באותה קבוצה שבה הוא נכשל. למעשה, השאלה הזאת צריכה להיות מופנה לאנדי ריד, שאחרי שגילה מחדש את משחק הריצה שהיה חסר למקנאב, הוא לא בדיוק הפיג את החששות והדאגות של הכוכב שלו, כשלקח בסיבוב השני בדראפט קוורטרבק ולא ממש הזים את השמועות לגבי הריהאב הלא מוצלח של מקנאב.

לגבי שיקגו כבר פירטתי כבר בכתבה על הבית שלהם, אבל אני אתן כאן תקציר: רקס גרוסמן. עוד קבוצה שנחשבת למתמודדת אבל יש אצלה שאלות רציניות ביותר לגבי הקוורטרבק היא קרוליינה. עצם העובדה שדיוויד קאר הוא המחליף היא כבר איום (לא איום גדול כי זה קאר, אבל בפירוש תמרור אזהרה), וההערכה היא שהאיום הזה גם יתממש במהלך העונה, וישאיר את הקבוצה עם חוסר בהירות בעמדה הכי חשובה במגרש, וזה מעולם לא היה מתכון טוב להצלחה.

סיאטל צריכה להתמודד גם היא עם שאלה בריאותית, של שון אלכסנדר המצויין, אבל מסביב לסיאטל ולמאמן שלה יש סימן שאלה גדול בנושא ניצול הפוטנציאל. סיאטל היא אנדר-אצ'יברית קבועה, בעיקר במשחקי חוץ, אם כי גם בבית היא מסוגלת לפשל. בתוספת של הבית שלהם שהשנה יהיה קשה ושקול הרבה יותר, בכלל לא בטוח שהם ינצחו את הבית.

השנה סט. לואיס עושה קולות של חזרה למעגל המתמודדות, אריזונה של השנתיים האחרונות תמיד מבטיחה ולא מקיימת אבל השנה שידרגה בצורה משמעותית את המאמן שלה ובסן-פרנסיסקו תהליך הבנייה עולה מדרגה למצב של קבוצה צעירה רעבה שמאיימת לפרוץ קדימה. לכל ארבע הקבוצות בבית הזה יש יומרות, לכולן יש חסרונות בולטים ויתרונות מעניינים, ומי שתצליח לזכות בראשות הבית תצטרך לעבור דרך הויילד-קארד ותהיה בלי יתרון ביתיות רוב הפלייאוף. אני חושב שסיאטל תצליח לקחת את הבית אבל בפלייאוף תיעצר די מהר בהפסד חוץ.

נשארנו עם הקבוצה הכי טובה ב-NFC, והקבוצה היחידה שיכולה להוות איום אמיתי על מי שתעלה מולה מה-AFC. ניו אורלינס סיינטס, אחרי שנה של התחברות מרגשת מחדש, היא קבוצה טובה ובשלה, עם התקפה קטלנית שלמדה לקח חשוב בפלייאוף האחרון, והלקח הזה יהיה מה שיעזור לסיינטס להיות מוכנים יותר טוב השנה, ולרכוב על ההתקפה וההגנה הקצת משופרת שלהם לפלייאוף. הם יצטרכו להשתפר בסתימת החורים שיש להם באמצע, אבל התוספת של ג'ייסון דוד בקורנר תאפשר להם לשלוח קצת יותר לחץ קדימה לכיוון הקוורטרבק היריב, וההתקפה עם דרו בריס ורג'י בוש, אחרי שנת למידה, לא תצטרך יותר מזה. האם זה יספיק לזכות בסופרבול לראשונה בהסטוריה של הקבוצה? אני לא יודע.

בכתבה כאן אני מוכן להמר רק על המפגש באריזונה בין דנבר לניו אורלינס. אני יודע מי אני מקווה שתנצח ותשמור על ההגמוניה של ה-AFC, אבל יש גבול לעד כמה אני מוכן לנחס את הקבוצה שלי.

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    4
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully