ועכשיו לשלב ההוכחות

מאז תחילת הקריירה מנהל מאיר טפירו קרבות מנהיגות עם מאמניו ועם חבריו לקבוצה. במ.כ. חיפה הוא התעמת עם אנדרו קנדי, בקדנציות השונות בהפועל ירושלים התגושש עם למונט ג'ונס, הוראס ג'נקינס ודן שמיר. מאמניו לאורך השנים, גם בנבחרת, ידעו שלצד הכישרון העצום של טפירו, הם יסבלו מההגנה החלשה, מחוסר היציבות ומהאנוכיות שלו. לכן כולם נמנעו מלתת לו את המפתחות באופן בלעדי. עד הקיץ הזה.

המשחק מול מקדוניה היה שיאו של קמפיין בו השתלט טפירו על נבחרת ישראל. הפציעה של טל בורשטיין והנכונות של יותם הלפרין לוותר על הציפיות המעיקות המתלוות להובלת קבוצה, השאירו את הבמה לטפירו. במקביל, העתיק צביקה את ספר התרגילים של פיני גרשון במכבי ת"א, בכתב כניעה בלתי כתוב בפני יריבו המושבע, כשטפירו מבצע את הפיק-אנד-רול בדיוק כמו שרונאס יאסיקביצ'יוס בשעתו. שאראס הוא כוכב על אירופאי, טפירו הוא כוכב ברמות הבינוניות של היבשת.

מול המקדונים הדגים הגארד הוותיק את כל הטוב והרע הגלומים בו: דקות מופלאות של שלשות ואסיסטים, לצד איבודים וזריקות קשות. הלפרין אמנם הוביל את רשימת הקלעים, אבל הוא עשה זאת באמצעות חסכוניות ודיוק נדירים - 10 מ-11 מהשדה. טפירו לא התבייש לזרוק 17 פעמים. אלא שכעת, בניגוד לעבר, איש לא יוריד אותו לספסל בשל זריקה משוגעת. בגיל 32 הוא השיג את מעמד החסינות, לו שאף תמיד.

לטורניר ההזדמנות האחרונה זה הספיק, בעיקר משום שישראל, בניגוד למרבית יריבותיה, היא קבוצת כדורסל. שחקניה מבינים עקרונות בסיסיים, כגון יתרונות הזריקה משתי נקודות על פני השלכת שלשות חסרת תוחלת. נשמע טריוויאלי, אבל לא למקדונים, שגם שחקניהם הגבוהים מפציצים מחוץ לקשת. בהשוואה לוולאדו אילייבסקי, שסגנון המשחק המופקר שלו גבל בשביתה איטלקית, טפירו הוא סמל האחריות.

אבל בבית המוקדם באליפות אירופה כבר תתמודד ישראל מול שתי מעצמות, יוון וסרביה (בהרכב צעיר, אבל מוכשר) ומול רוסיה, שהתעשתה אחרי שנים והחתימה מאמן זר. השבוע כבר יפגוש טפירו תותחי יורוליג כדיאמנטידיס, פאפאלוקאס וג'יי.אר הולדן ושחקני NBA כמארקו יאריץ' וקירילנקו. מול שרף יתייצבו מאמנים חכמים כיאנאקיס ובלאט. שרף חושב שהעלייה לאליפות היא הישג, כפי שמעידה המתקפה הפאתטית שלו על כתב "ספורט הארץ", אבל הוא עוד לא הוכיח כלום. בואו נראה אותו ואת טפירו בליגה של הגדולים.