פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

        קריאת ההשכמה של הרד סוקס והמטס

        הסוויפים שחטפו ניו יורק ובוסטון מעידים ששום דבר לא סגור. למרות הכל, הן תסיימנה כאלופות הבית. מה יהיה בפלייאוף? אלוהים גדול

        בבואי לכתוב טור פרשנות על בוסטון רד סוקס, אני חייב להוסיף את הגילוי הנאות של אהבתי ואהדתי אל הקבוצה. לעתים עובדה זו מוסתרת היטב (כשטוקבקיסט קורא לך "אוהד יאנקיז", אתה יודע שעשית עבודת הסוואה טובה), אך דווקא בטור שכזה חשוב להדגיש את העניין הזה.

        למה, תשאלו? משום שרק אוהד בוסטון מבין את המשמעות האמיתית של לסיים במקום הראשון בבית. לא, זה לא חשוב כמו האליפות של 2004, אפילו לא קרוב, אבל עדיין - לעובדה הזו יש משמעות גדולה ביותר. מזה 12 שנים לא סיימה בוסטון כאלופת המזרח, לא הכניעה את אימפריית הרשע מדרום בליגה הרגילה (ולא משנה שהרד סוקס הם לא פחות אימפריית רשע מהיאנקיז), וגם אם הויילד קארד מכניס אותך לפלייאוף, האפקט הוא לא אותו אפקט, גם מבחינה יוקרתית אבל לא פחות חשוב - מבחינה מקצועית. כרטיס מהויילד קארד מבטיח שלא תזכה ביתרון הביתיות עד לוורלד סירייס. בקבוצה ביתית מובהקת כמו בוסטון, מדובר בהבדל של שמיים וארץ.

        בוסטון תהיה בפלייאוף בכל מקרה, כי סיאטל לא תחזיק מעמד במרוץ ודטרויט לא נראית חדה כמו בעונה שעברה. בשלב זה נראה שהרד סוקס יוכלו להתכונן עוד לפני השבוע האחרון של ספטמבר. אז מה הבעיה? יש הרבה כאלה.

        ההפסד ליאנקיז בסוויפ בברונקס הוכיח שהשדים הרעים לא עזבו את אנשי עיר השעועית גם אחרי אותה אליפות של 2004. הסדרה בניו יורק הייתה אמורה לסתום את הגולל על סיכויי היאנקיז לאליפות הבית. ניצחון בסדרה היה פותח פער של תשעה משחקים, הפסד מינימלי היה מצמצם אותו לשבעה, סוויפ קיצץ אותו לחמישה. הפחד מהיאנקיז מתבטא גם בטבח של השנה שעברה - סדרה של חמישה משחקים, אליה נכנסו הרד סוקס בפיגור מחיק של שישה משחקים מהיאנקיז, ויצאו בפיגור של 11. סוויפ מדהים של 0:5 בפנוויי פארק.

        לרד סוקס עדיין יש פחד מניו יורק, גם אם זו הקבוצה החלשה ביותר שהיאנקיז הציבו בעשר השנים האחרונות. אלא שהצרה אינה רק מנטאלית, היא גם מקצועית. בהגשה הפותחת ג'וש בקט וטים וייקפילד הם היחידים שמספקים באופן קבוע את הסחורה. קורט שילינג לא יציב, דייסקי מאטסוזקה, למרות הזוהר האופף אותו על הגבעה וכמות הסטרייקאאוטים, לא אמין במיוחד, וג'וליאן טבארז הוא מגיש חמישי טוב, אבל עדיין - מגיש חמישי. תוצאות הבאתו של אריק גאנייה זעזעו את כל הבולפן, ובמיוחד את הידקי אוקג'ימה שהיה בלתי עביר וספג מכה קשה לביטחון, וההתקפה, בראשות מני רמירז ודייויד אורטיז, לא ממש מתפקדת, מלבד מייק לואל ודסטין פדוריה המצוינים.

        אין ספק שהטור הזה לא היה נכתב ביום ראשון, אחרי הסוויפ המרשים בשיקגו. אבל כשרואים איך הוייט סוקס נראים - נו, נכנסים ליותר פרופורציה. בכל מקרה - נחזור על ההימור - בוסטון תיקח את הבית הזה, למרות הסוויפ המביש. איך זה ייגמר באוקטובר? דיה לצרה בשעתה.

        ווילי מחפש פתרונות

        כמו בוסטון, גם המטס לא ממש הבריקו עד כה העונה אבל נהנו מחולשת היריבות לבית. ביום שני נכנסה ניו יורק לסדרה בת ארבעה משחקים עם פילדלפיה כשהיא ביתרון של שישה משחקים. היא יצאה ממנה עם יתרון של שניים.

        האמונה שלי היא שבדומה לרד סוקס, גם המטס יקחו את הבית. הפיליז מספיק טובים ומוכשרים כדי לעבור אותם, אבל המנטליות של העיר הכי לוזרית בספורט האמריקאי דבקה בהם חזק מאוד. בשנים האחרונות פילדלפיה הגיעה לדלי תמיד בתחילת ספטמבר רק כדי לבעוט בו במהלכו. נכון שהיסטוריה נועדה לכך שיפרו אותה, ולאור חולשתה של ניו יורק יש בהחלט מצב שזה מה שיקרה, אבל דווקא אחרי הטאטוא המרשים על המטס יגיע המבחן האמיתי של עיר הצ'יזסטייק.

        למטס יש המון בעיות. קרלוס דלגדו חוטף שריקות בוז בכל פעם שהוא משאיר חובטים על הבסיסים, קרלוס בלטראן ודייויד רייט קפריזיים משהו, ג'ון מיין הוא כבר לא אותו אס שהיה בחלק הראשון של העונה והצרה המרכזית באה מהבולפן. גיירמו מוטה לא יצא מטראומת הפלייאוף הקודם ונראה שדי גמר את הסוס, ארון היילמן לא מסוגל לממש אפילו רבע מהפוטנציאל שיש בו, פדרו פליסיאנו לא דומה לכלום וכמובן - בילי וגנר, שלא מפסיק לאחרונה לחרב משחקים.

        ווילי רנדולף, מאמן המטס, מחפש פתרונים ולא מוצא. שתי נקודות אור עיקריות יש לו כעת: טום גלאווין ואורלנדו הרננדז עתירי הניסיון ממשיכים לסחוב את ההגשה על הגב ופדרו מרטינז חוזר בקרוב לאחר היעדרות מפתיחת העונה. אם וגנר ימשיך לעשות בלגאנים, רנדולף יצטרך לטפל כדבר ראשון בסוגיית הקלוזר. בשנה שעברה ראינו איך סט. לואיס לוקחת אליפות בלי סוגר דומיננטי, אחרי שג'ייסון איזרינגהאוזן נפצע. טוני לה רוסה, במהלך מבריק, העלה את אדם ויינרייט, פותח בהתמחותו, שגמל לו בהופעות קלאץ' מעולות. לא בטוח שבניו יורק מדברים על כך אפילו בחדרי חדרים, אבל מה אתה אומר, ווילי, על הפיכת מרטינז לקלוזר שלך עד סוף העונה?

        מי יהיה הסיי יאנג ב-AL?

        כולנו אוהבים את אריק מבולטימור. כן, גם זה שלמטה בתגובות, אבל בעיקר את אריק בדארד. 221 סטרייקאאוטים, 21 יותר מליוהאן סנטנה שבמקום השני ו-ERA של 3.16. הבעיה של בדארד היא כמות הנצחונות - 13 בסך הכל, ובהנחה האופטימית שיסיים עם 16 נצחונות, זה לא יספיק לו במרוץ לסיי יאנג. הרבה דיונים נעשו סביב המדד של נצחונות של פיצ'ר וכמה הוא רלוונטי. לטים וייקפילד, למשל, יש 16 נצחונות אבל ERA של 4.16, בדיוק נקודה שלמה יותר מבדארד. מצד שני, המדד הזה קיים הרבה מאוד שנים, יותר מדי זמן מכדי שיבוטל. לכן, עם כל הצער שבדבר ועם כל הבכיה על הבולפן המצחין של האוריולס, בדארד לא יהיה סיי יאנג.

        מי שכן יהיה הוא אחד מהשלושה: ג'וש בקט מבוסטון, עם 16 נצחונות ו-ERA של 3.29, ושני מגישים של האיינג'לס: ג'ון לאקי (16 ו-3.18) וקלווים אסקובר (15 ו-2.77). גם לדני הארן מאוקלנד (14, 2.72) יש סיכוי. אסקובר, בעבר הד קייס לא קטן בטורונטו, נותן עונה עצומה באנהיים ומשמש לא אחת כסטופר אחרי פישולים של המגישים שאיתו ברוטציה. מכל סוללת הפיצ'רים המוצגת כאן, הוא הטוב ביותר, ונכון לעכשיו נראה כמי שמגיע לו לזכות בסיי יאנג. אבל אתם יודעים - אנחנו באמת לא קובעים כלום.

        מהבלו סוקס לבלו פיש

        המגיב שכינה עצמו IBL שלח לנו בבוקר יום שישי תגובה שלפיה רפאל ברגסטרום, שניצח את משחק האליפות של בית שמש בלו סוקס בליגה הישראלית, הפך לשחקן ה-IBL הראשון שחתם על חוזה בליגה מקצוענית בארצות הברית.

        חיפוש קטן העלה שברגסטרום אכן עשה זאת, בקבוצת ברידג'פורט בלופיש שמשחקת בקונטיקט. הבלופיש משחקים בליגה האטלנטית המקצוענית. מכיוון שליגה זו לא קשורה ל-MLB, הרבה מידע אין לנו - אבל לפרגן מותר.