במרחק נגיעה מכאן

אם תרצו, זהו שוב רגע האמת. אחרי חודש לא פשוט שכלל נסיעות לשרב המפתיע באולם המתנ"ס בארהוס, שלוש חגיגות על נבחרות נחותות לעיני הקהל הביתי ביד אליהו ועקיצה אחת בשרלרואה, יתייצבו הערב (שישי, 21:30, שידור ישיר רק בערוץ 1) צביקה שרף ונבחרת ישראל למשחק מול מקדוניה, אותו לא מעט מהם הגדירו לא פעם "הקרב על הכבוד". שנתיים אחרי שהשתחלה לאליפות אירופה דרך ההזדמנות האחרונה, וקיוותה שזה לא יקרה לה יותר, עומדת נבחרת ישראל במצב דומה. ניצחון, והיא תשלים עליה לאליפות אירופה שמינית ברציפות. הפסד, ואף אחד בארץ לא יתרגש בשמחת המקדונים, ואליפות אירופה השניה בהיסטוריה שלהם.

שישה ניצחונות והפסד בודד השיגה הנבחרת עד כה, אך עדיין בלא מעט משחקים קשה לנבא את מה, או יותר נכון את מי אנחנו הולכים לראות. אמש מול בוסניה (60:67) זה התחיל עם רבע ראשון מלא אסרטיביות וחדות מצד ג'רון רוברטס, נמשך עם ידית הקסמים של עמית תמיר והסתיים בשתי שלשות קריטיות של דרור חג'ג' שחזר מן הכפור ובהגנה של גיא פניני. עידו קוז'יקרו, הישראלי הכי יציב בשבועיים האחרונים, הופיע גם הפעם.

אלא שאחרי פחות מיממה של התאוששות, ומול המקדונים הפיסיים והלא פחות רעבים, זה לא יספיק. יותם הלפרין, שנראה אתמול שוב כמו הלפרין הצהוב, חייב לחזור, כמו גם ליאור אליהו שבשני המשחקים האחרונים דועך (ולא, לא נתפתה לקשור את היכולת שלו לפרשת החתונה). אבל מעל כולם אלו חייבים להיות מאיר טפירו ויניב גרין. הנבחרת תלויה בקפטן שלה, שעם ניהול משחק נכון ומינימום שטויות יתיש את האיום היחסי של סטפאנוב את אילייבסקי. גרין, השומר והריבאונדר הטוב ביותר של ישראל, צריך למצוא את הדרך להראות למייק ווילקינסון את הדרך החוצה. המתאזרח המקדוני הוא לא חיית התקפה, אבל בלעדיו הדרך לסל המקדוני תראה לפתע בהירה יותר.

במנורקה חם ולח כמו באוסישקין, לגרין כואב המרפק, השחקנים מותשים ואריק שיבק שוב צריך לארוז בדרך לאמסטרדם. אבל נבחרת ישראל, שהתחילה את הקיץ במוטיבציה אפס, במיוחד בכל הקשור לבאז התקשורתי שעטף אותה, יכולה לסיים הערב בצורה משכנעת עוד מסע היחלצות מהבור התדמיתי, בדיוק כמו לפני שנתיים. אלא שרגע לפני חגיגות הניצחון אסור לשכוח: ההגעה לאליפות אירופה היא רק שלב בדרך, לא סוף הדרך. כי בקצה השני של ההר, ממתינים פפאלוקאס, דיוויד בלאט וזוראן ארצג.