פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

        עירק - כדורגל בצל המלחמה

        בעירק מאוד אוהבים כדורגל. רק שלליגה קשה מאוד להילחם גם בסדאם ועודאי חוסיין, גם באמריקאים וגם במיליציות החמושות

        עונת 1983-1984 תיזכר לרעה בספרי הכדורגל העירקים. עודאי חוסיין, בנו של סדאם, שימש אז כיו"ר התאחדות הכדורגל, וכמו אביו גם הוא עשה זאת ביד רמה. שחקני הנבחרת קיבלו איומים שרגליהם ייכרתו אם לא ישחקו כמו שצריך, ושחקנים שהעזו להפסיד אימון נשלחו לכלא. באותם ימים, שחקן שהחמיץ פנדל היה יכול לקבל טלפון מהיו"ר ולגלות שהוא מושעה לשלושה שבועות. לכל טעות היה מחיר. פאשלה בהגנה שלא עלתה בשער, לדוגמה, הסתיימה פעמים רבות בהרחקה ליומיים מהמגרשים.

        באותה עונה החל הצבא העירקי להסתמן כמפסיד במלחמה נגד אירן. לדבר היו השלכות מיידיות על הכדורגל. קבוצת "אל-ג'יש" ("הצבא") היתה צריכה להחזיר מעט כבוד לצבא העירקי ובמשחקי הפלייאוף של הליגה היה כדאי מאוד שהיא תנצח. במשחק של אל-ג'יש נגד טלאבה היתה התוצאה אחרי 90 דקות 0:1 לטובת טלאבה. השופט הוסיף 30 דקות למשחק, בתואנות שונות, עד שלבסוף זכתה אל-ג'יש בפנדל. משוכה אחת עברה.

        במשחק נגד א-תוג'אר התוצאה הייתה 0:0 אחרי 90 דקות. השופט הורה להמשיך לשחק. 13 דקות בתוך תוספת הזמן כבשו שחקני אל-ג'יש שער ועלו לגמר. בגמר, כמו בכל סיפור טוב, הגיע השיא: התוצאה במחצית הייתה 0:2 לטובת אל-קווא אל-ג'אוויה. במחצית ניגש מישהו לשופט והבהיר לו שחייו תלויים בתוצאת המשחק. בדקה ה-47 כבר שיחקו אל-ג'יש נגד 9 שחקנים. הקבוצה האהובה של עודאי הניפה אחרי חצי שעה גביע.

        כמו ששמתם לב, הכדורגל בעירק קשור קשר הדוק לפוליטיקה המקומית עוד מקדמת דנא, ובטח בימים טרופים אלו. בסופ"ש נפתחת מחדש הליגה העירקית, וכדי להבין את הקשר הזה, בואו ננסה להכיר מעט את ההיסטוריה.

        1968-1979: השנים היפות

        כדורגל, המשחק הפופולרי ביותר בעירק, שוחק שם החל משנות ה-30. עירק, תחת המנדט הבריטי, למדה גם היא את רזי המשחק מחיילי הוד מלכותה, וחלק מהקבוצות נושאות עד עצם היום הזה שמות של פעם. לדוגמה, אל-קווא אל-ג'וויה היא בערבית "חיל האוויר", קבוצה שהוקמה בשנת 1931 על ידי קבוצה של טייסים עירקים ששירתו בחיל האוויר הבריטי. עם זאת, ליגה סדירה החלה בעירק רק בשנת 1962. המרכזיות של עיר הבירה בגדד הייתה ברורה מאוד והליגה הראשונה של עירק נקראה "הליגה הבגדדית". בשנת 1974 זכו גם שאר תושבי עירק ליהנות מליגה סדירה.

        בשנים הללו, סוף שנות ה-60, ועד סוף שנות ה-70, הוכיחו העירקים שכדורגל הם יודעים. אלו היו שנות שגשוג לכדורגל הלאומי העירקי ונבחרת "האריות של מסופוטמיה" היתה בשיא פריחתה. בשנת 1971 נרשם הישג נוסף לכדורגל העירקי כשקבוצת א-שורטה ("המשטרה"), שנושאת את שמה מאז ימי "המשטרה הבריטית", עלתה לגמר גביע אסיה לקבוצות. שחקני א-שורטה היו יכולים לרשום היסטוריה נגד מכבי תל אביב הישראלית, אבל מסיבות פוליטיות לא עלו למגרש. לוני הרציקוביץ' היה אז בן 14, ולצהובים-כחולים הייתה זו זכייה שניה בגביע אסיה.

        בשנת 1977 זכתה נבחרת הנוער העירקית בניצחון יוקרתי מאוד על שכנתה אירן בגמר אליפות אסיה לנוער 3:4. שער הניצחון, כך מספרים אתרי הספורט העירקים, יהיה חקוק בלב העירקים עוד 30 שנה לפחות. דקה 93 - הרמה מצד ימין לצד שמאל ונגיחה של חוסיין סעיד שהוציאה את כל בגדד לרחובות. 30 שנה אחרי זכה אותו סעיד, הפעם כיו"ר ההתאחדות, בגביע אסיה לאומות. עוד נגיחה, שוב מהרמה מצד ימין לצד שמאל, שהוציאה שוב את ההמונים לרחובות. אבל בין לבין היה גם סדאם.

        סדאם חוסיין: מלחמות, נידויים וחרמות

        בשנת 1979 עלה סדאם חוסיין לשלטון בעירק, אחרי שהכריח את קודמו בתפקיד, אחמד חסן אל-בכר, להתפטר. השלטון של הרודן מבגדד נתן את אותותיו וכבר שנה לאחר מכן הוא פתח במלחמה עקובה מדם עם אירן, בה נהרגו קרוב למיליון בני אדם תוך שמונה שנים. הריכוזיות של השלטון הייתה ברורה לכל וסדאם שמר את כל תפקידי המפתח במדינה לו ולאנשי שלומו. בנו עודאי קיבל את משרות מחזיק תיק הספורט, יו"ר התאחדות הכדורגל וראש הוועד האולימפי. באורח פלא עוד הצליחה הנבחרת העירקית לזכות בהישג אחד בתקופה החשוכה ההיא, כשהנבחרת האולימפית של סדאם ניצחה בגמר משחקי אסיה שנערכו בהודו את כווית 0:1.

        אבל הזכייה ההיא לא הצליחה למחוק את הרושם של מדינה וכדורגל הנשלטים ביד ברזל. המצב נהיה חמור יותר כשסדאם חוסיין החליט בשנת 1990 לפלוש לכווית השכנה. בטענה שכווית היא בעצם חלק מעירק ניסה סדאם להשתלט על המדינה הקטנה והעשירה. התגובה האמריקאית המהירה, הסנקציות של האו"ם ומלחמת המפרץ שהחלה בינואר 1991 לא הוסיפו הרבה יציבות, ביטחון או שגשוג לעם העירקי. בזמן שסדאם שיגר טילים לעבר ישראל מאזורי H2 ו-H3 המדינה הלכה והסתבכה, הן מבחינה צבאית, הן מבחינה פוליטית והן מבחינה כלכלית.

        אבל מסתבר שלמלחמה ההיא היו גם השפעות ספורטיביות. צעדה התוקפני של עירק והברית שנוצרה נגדה גם בקרב מדינות המפרץ, הוביל לחרם על הספורט העירקי, ובראשו – על הכדורגל. שבעה שבועות בלבד אחרי הפלישה לכווית התקיימו משחקי אסיה בבייג'ינג. למרות המצב הרגיש בעירק הודיע סדאם שהנבחרת שלו תגיע למשחקים במועד. הבעיה הייתה שהם לא הוזמנו. התאחדות הספורט של אסיה הודיעה לסדאם חוסיין שהוא מוחרם. אל הצעד הזה הצטרפו גם מדינות המפרץ ועירק נופתה מגביע המפרץ. המדינה נאלצה לחכות 13 שנה, עד שמשטרו של סדאם חוסיין יופל, בשביל שמדינות האזור יסכימו לשוב ושחק איתה.

        אחרי סדאם, אבל עם המלחמות

        בחודש מאי 2003 פלשו כוחות אמריקאים לעירק בתואנת שווא שיש להם מידע מדויק על מיקום נשק גרעיני במדינה. הנשק מעולם לא נמצא וההערכה היא שקרוב ל-600 אלף עירקים מצאו את מותם מאז, אם באופן ישיר מהקרבות, אם בגלל שנעקרו מבתיהם ומתו ללא קורת גג ואם בגלל זיהומים ומגפות שפרצו בשל תנאי מחייה קשים. עם זאת, נפילתו של סדאם חוסיין סיפקה עבור עירקים רבים תקווה לעתיד טוב יותר. העתיד הזה עדיין לא בא, כוחות מערביים עדיין שולטים במדינה באופן צבאי, ובעקיפין גם באופן פוליטי, אבל התקווה עדיין קיימת.

        אבל העירקים, ששמחו לחזור ולשחק בזירה הבינלאומית, נאלצו קודם כל למצוא פתרון לבעיות מבית. העיקרון הראשון שיושם היה חלוקת הליגה לשלושה מחוזות: צפון, דרום ובגדד, כשהמטרה הייתה להימנע מנסיעות במדינה הענקית (הגדולה פי 20 ממדינת ישראל) ומוכת הקרבות, המלחמות והפיגועים. לפני שנה הוחלט שזה אפילו מסוכן מדי להגיע מצד אחד של בגדד לצידה השני, ולפיכך חולקה הליגה לארבעה מחוזות: צפון, דרום, מזרח בגדד ומערב בגדד. כך משוחקת הליגה עד ימים אלו. שש קבוצות משחקות בכל בית, שלוש הראשונות עולות לסדרת פלייאוף ביניהן והאחרונה בכל בית יורדת ליגה.

        פתיחת הליגה בשנת 2004 הייתה קשה מאוד, אך לוותה באופטימיות זהירה. טנקים אמריקאים הפכו את איצטדיון א-שעב למגרש החניה שלהם, ומספר קבוצות עירקיות, לרבות הנבחרת, נאלצו לחפש להן מגרש אחר לשחק בו. משחק הפתיחה של הליגה תואר באתר הספורט העירקי הרשמי כך: "במשחק הראשון של העונה ניצחה קבוצת א-שורטה את נפט אל-ג'נוב 1:5. חיילים מהאקדמיה הצבאית של עירק כיתרו את המגרש מכל צידיו. כל אוהד שהגיע תוחקר ונבדק אישית. היו רק 100 אמיצים כאלו שגם צפו במשחק. סגן יו"ר ההתאחדות באסים אל-רביע אמר לפני המשחק ש'אנחנו מנסים להרגיש שוב בנורמליות בארצנו'. חסן ח'אתם אוהד קבוצת א-שורטה אמר 'יש לנו כל כך הרבה בעיות במדינה. באתי בשביל לשכוח אותן ל-90 דקות'. קשר הקבוצה המפסידה טלאל מוטאשאר תיאר כי הוא מרגיש ש"הכדורגל העירקי נברא היום מחדש". גם אם לא נזכה באליפות, אנחנו זוכים לפחות לטעום שוב מהמשחק הנפלא הזה".

        ב-2004 בא סימן נוסף להתאוששות הספורט בעירק כשהנבחרת הגיעה באולימפיאדת אתונה לחצי הגמר. יכול להיות שדווקא בגלל המלחמה שבבית, הצליחו שחקני האולימפית להגיע כל כך רחוק. אבל השיא, לפחות מבחינת הכדורגל, היה עוד לפניהם.

        "עירק משותפת לכולנו"

        לפני חודש שיחקו העירקים בגמר אליפות אסיה לאומות נגד נבחרת ערב הסעודית. העירקים הגיעו שבורים מבחינת כאב, אבל כנראה חזקים מאוד מנטלית ובעיקר מאוחדים. כל שחקני הנבחרת קיבלו איומים על חייהם, מעסה הנבחרת מת בפיצוץ מספר ימים לפני יציאת הנבחרת לאליפות, אחיו של אחד השחקנים נפגע ומת בפיגוע במהלך ההכנות לאליפות, אימו של שחקן הנבחרת מוחמד הוואר מתה במהלך הטורניר ובנו של סגן יו"ר ההתאחדות נרצח בפתח ביתו על ידי חמושים.

        בחדר ההלבשה, רגע לפני המשחק נגד סעודיה, עוד הספיק יו"ר ההתאחדות לפנות אל השחקנים ולומר להם ש"אנחנו מגיעים מאזורים שונים, ומדתות שונות, חלקנו סונים וחלקנו שיעים, אבל השם עירק משותף לכולנו". לעיתונות הוא יגיד מאוחר יותר ש"הלוואי שלפוליטיקאים שלנו הייתה את אותה החיוניות שדבקה בשחקני הכדורגל שלנו בעת משבר". בדקה ה-71 הוא גם ידע בדיוק למה. נגיחה אדירה של יונס מחמוד הביאה תואר ראשון אי פעם במפעל הזה לעירק.

        מאז הזכיה לא השתנה כלום בעירק. מלבד הקפיצה האדירה של המדינה בדירוג העולמי ממקום 80 ל-64, המדינה עדיין תחת משבר מתמשך. מכוניות תופת ממשיכות להתפוצץ, כוחות אמריקאים עדיין נוכחים במקום וקבוצות המיליציות החמושות חוששות מכל גילוי של אחדות ולכן דואגות לשמור על מניין הרוגים גבוה כל הזמן. אבל בכדורגל, שם מנסים באורח פלא לשמור על נורמליות. שם, תיפתח במהלך סוף השבוע עונת הכדורגל הבאה. הקשר בין הספורט לפוליטיקה והמלחמה ימשיך להיות הדוק גם בעונה הקרובה, במיוחד אחרי שהאלופה בעונה שעברה הגיעה מהאיזור הכורדי, ארביל. זאת היתה האליפות הראשונה של הקבוצה הכורדית בליגה העירקית, דבר שלא בטוח היה מתרחש תחת משטר סדאם. השנה הבאה אולי לא מבטיחה שיפור גדול לעם העירקי, אבל כנראה רק בכדורגל הם יוכלו למצוא לעצמם 90 דקות של שקט.