הצעד הראשון בסנאפ: הגנת המסירה

להגנת המסירה יש שני מרכיבים: הפעלת לחץ על המוסר, הפס-ראש (Pass Rush) שמתבצע לרוב על ידי שחקני השביעייה הקדמית, והכיסוי של התופסים הפוטנציאליים (Pass Coverage) שמתבצע, בעיקר, על ידי שחקני הקו האחורי והליינבקרים. כל מרכיב כזה מתחלק למרכיבים קטנים יותר, אשר גם הם מתחלקים למרכיבים עוד יותר קטנים וכן הלאה עד אינסוף. אנחנו לא נגיע כאן לאינסוף, אך נשאף להציג את התמונה הגדולה בצורה יחסית מפורטת.

רק הבהרה לפני שאנחנו מתחילים - העניין הזה של "תמונה גדולה" הוא רב משמעי. על מנת למצות מהאיורים את המקסימום, פשוט לחצו להגדלה.

כידוע, גם הקו האחורי הטוב ביותר איננו מסוגל לכסות רסיברים לאורך זמן, כך שבמידה שהקוורטרבק יקבל מספיק זמן לכוון את המסירה – בסופו של דבר הוא ימצא לה כתובת. החוכמה היא לא לאפשר לו את הזמן הזה על ידי לחץ מהיר ואפקטיבי. מידת הקריטיות של הפס-ראש עולה בהתאם לאורך המסירה, אותה הקוורטרבק מתכוון לבצע. במקרה של מסירה קצרה לפס-ראש יש משמעות מועטה יחסית, כיוון שהקוורטרבק משחרר מסירה מהירה מאוד והשחקנים שמפעילים עליו לחץ בקושי מספיקים, למעט מקרים בודדים, להפריע לו. כאן יכולת הכיסוי של קו האחורי ובמיוחד של הליינבקרים היא קריטית הרבה יותר – במשך הזמן הקצר שלוקח לקוורטרבק לשחרר "מסירת שלושת הצעדים" הם חייבים להישאר צמודים לתופסים.

בעת המסירות הבינוניות והארוכות הפס-ראש מתחיל כבר לבוא לידי ביטוי באופן משמעותי הרבה יותר - לרסיברים נדרש יותר זמן בכדי להגיע לעמדת קבלת הכדור, מה שגורם לקוורטרבק להמתין עם המסירה. בהגנת 4-3 הפס-ראש הבסיסי מתבצע עם ארבעת שחקני הקו בלבד, כפי שניתן לראות על גבי האיור.

תפקידו האולטימטיבי של הקיצוני ההגנתי הוא להגיע לקוורטרבק לפני שהוא מצליח למסור, ואם לא להפיל אותו, לפחות להפריע לו לכוון את המסירה. לעומתו, ה-DT איננו חייב להגיע לקוורטרבק, ואף עדיף שלא ימצא את עצמו מאחורי שחקני קו ההתקפה. הסיבה לכך הינה פשוטה – הוא חייב להיזהר מהמהלכים בסגנון של "טראפ" או "סקרין" (ראו את הכתבות שדנות על מהלכי ריצה ומסירה). התאקל שמסתער על הקוורטרבק בצורה "עיוורת" ו-"נשרף" על ידי אחד המהלכים הללו – איננו שווה דבר, גם אם מדי פעם הוא מצליח להגיע לקוורטרבק. הדוגמא המובהקת לכך הוא דרווין ווקר, שרשם במדי האיגלס 27 סאקס בחמש העונות האחרונות, מה שנחשב ליחסית הרבה עבור התאקל. חבל רק שבסטטיסטיקות נרשמו אינספור מקרים, בהם הרץ האחורי עבר דרך הפרצה שווקר השאיר מאחוריו. נכון שקיימים "יחידי סגולה", כדוגמת וורן סאפ, שידע לצפות מראש את המהלך שהולך להתרחש ולכן לרוב התנפל על הקוורטרבק רק כשהיה לכך מקום.

תפקידו של התאקל במצבי המסירה הוא למוטט את "הפוקט" (Collapse the Pocket). כלומר, מצופה ממנו לדחוף את שחקן קו ההתקפה שחוסם אותו כמה שיותר אחורה "לתוך הקוורטרבק", בכדי שהאחרון לא יוכל באמצעות צעד קדימה להתחמק מהלחץ של ה-DE, מה שיאפשר לקיצוני ההגנתי להגיע אליו בקלות. מצד שני, אפשרי שתאקל כזה יקבל שמירה כפולה, מה שעשוי להשאיר את ה-DE (שהוא זה שבד"כ מקבל דאבל-טים) באחד על אחד ולהקל באופן משמעותי על מלאכתו.

במערך 3-4, אף אחד משלושת שחקני הקו לא מוגדר בד"כ מראש כפס-ראשר. התפקיד הזה מוטל על הליינבקרים החיצוניים. (ראו איור מס' 2).

במקרה הזה, תפקידם של הליינמנים, כולל DE, הוא להעסיק את מרבית שחקני קו ההתקפה, כדי שהליינבקר החיצוני יוכל להגיע לקוורטרבק. לכן, כפי שוודאי כבר הבנתם, הקיצוני ההגנתי בהגנת 3-4 לא צפוי לצבור הפלות קוורטרבק רבות, היות שלרוב הוא מתפקד יותר כ-DT. לעומתם, הליינבקרים עשויים לצבור כמות ניכרת של "הסאקס". על שון מרימן שמעתם? מזריק או לא, - 17 סאקס אשתקד. אבל אם אתם רוצים מישהו שעדיין לא נמצא מזריק – קחו את דה-מרקוס וויר: 11.5, מה שגם לא רע.

בליץ (Blitz) הוא הצטרפות של שחקן אחד או של כמה שחקני הגנה נוספים לפס-ראש, במטרה ליצור יתרון מספרי מול החוסמים בקו ההתקפה, וכתוצאה מכך להגיע לקוורטרבק יותר מהר. מצד שני, ההגנה חייבת לקחת בחשבון כי במקרה שהבליץ יזוהה ו/או ייבלם (Blitz Pick-Up) – החוסר בשחקני כיסוי מאחור עלול להוביל למסירה מדויקת לתופס שאינו נשמר בצורה הדוקה מספיק. לכן המסקנה היא שבמידה והבליץ מצליח – הקוורטרבק מופל או נאלץ לזרוק החוצה, אך אם הבליץ נכשל – מסתכנת ההגנה בספיגה של כמות משמעותית של יארדים ואף בטאצ'דאון.

כפי שנאמר באחת מהכתבות הקדמות, פייטון מאנינג הוא הקוורטרבק הטוב ביותר בזיהוי הגנות, לכן לא מומלץ לאף הגנה לקחת סיכון ולנסות נגדו בליץ מסוג כלשהו. כל שחקן הגנה יכול לבצע בליץ, אם כי בליץ מעמדת הליינבקר הוא הפופולארי ביותר. גם "הסייפטי-בליץ" הינו מאוד נפוץ, ולעתים ניתן להפתיע עם בליץ של מגן הפינה, כפי שניתן לראות על גבי איור מס' 3.

יש לשים לב, כי ההגנה משתדלת לא להשאיר את העמדה המקורית של הבליצר ללא השגחה – במקרה שלנו הסייפטי החופשי הוא זה שאחראי לתפוס את עמדתו של מגן הפינה, למקרה שהקוורטרבק יזהה את הבליץ וישחרר מסירה לעבר הרסיבר, עליו היה מופקד הקורנר שעשה בליץ.

בליץ אזורי. הבליץ האזורי (Zone Blitz) הוא וריאציה מעניינת מאוד של הבליץ, שהופכת לפופולארית יותר ויותר בשנים האחרונות. נהוג לציין, כי הנ"ל הומצא בתחילת שנות התשעים על ידי דיק לבו, מתאם ההגנה של הסטילרס. "הבליץ האזורי" מתבצע מתוך הגנה אזורית, בה כל שחקן בכיסוי מופקד על חלקת שטח מסוימת. הבליץ המדובר איננו בהכרח נועד ליצור יתרון מספרי בלחץ על הקוורטרבק (אם כי בחלק מהמקרים יתרון כזה נוצר גם כן), אלא מתבסס יותר על הפתעה: שחקנים שלא נחשבים לפס-ראשרים במצבים הרגילים מצטרפים לפתע למתקפה על הקוורטרבק, בזמן שאחד או יותר משחקני הקו נסוגים לאחור "ומחליפים" אותם במשימות הכיסוי. נסיגת שחקני הקו לעמדות הכיסוי היא זאת שמבדילה בין הבליץ האזורי לבליץ "הרגיל". כלומר, הקוורטרבק וקו ההתקפה לא יודעים עד הרגע האחרון מאיזה כיוון הבליץ יגיע, כשבנוסף לכך התופסים של היריבה לא נשארים מופקרים כמו במקרה של הבליץ הסטנדרטי. שימו לב לאיור מס' 4.

כפי שאתם רואים, שני ליינבקרים, האמצעי "והחזק", מבצעים בליץ, בזמן שאחד ה-DE ואחד התאקלים נסוגים לשטחי כיסוי, מה שמעורר עם תחילת המהלך שרשרת של חילופי מקום בין השחקנים ואף שינוי של מערך הגנתי כולו (מקאבר-2 לקאבר-3). כפי שוודאי התרשמתם, ברוב המקרים הבליץ האזורי הינו מתוחכם מאוד ומשלב חילופים מרביים בין שחקני ההגנה, כשבאותו זמן ייתכן כי חלק מהשחקנים מדמים בליץ לפני המהלך ונסוגים לכיסוי מיד עם תחילתו. סוג כזה של בליץ דורש תיאום מושלם בהגנה, אך באותו זמן הוא עשוי להביך קוורטרבקים רבים, כדוגמת איליי מאנינג, שעד כה לא נראה כלל שלמד להתמודד איתו. נחכה ונראה אם יצליח לעשות זאת בעונה הבאה, אחרת אוהדי הג'יינטס יתחילו באמת להצטער על הטרייד בדראפט של 2004.

ישנן שתי שיטות כיסוי בסיסיות: אזורית (Zone Coverage) ואישית (Man-To-Man Coverage). נהוג לחשוב שהסגירה האזורית יעילה יותר נגד מסירות עומק, בזמן שהסגירה האישית יעילה יותר כנגד המסירות הקצרות. ניתן בגדול להסכים עם האמירה הזאת. במסירות הקצרות שחקן ההגנה המופקד על אזור (שהוא בדרך כלל יחסית גדול) חייב לדעת לעקוב אחרי הקוורטרבק ולצפות מראש את כיוון המסירה, מה שדי קשה (אם כי יש כאלה שלא מסכימים - רונדה בארבר, למשל, פשוט ענק בתחום הזה). בשמירה האישית – אין צורך לעשות זאת, המגן אמור לאורך כל המהלך להישאר צמוד לרסיבר. לעומת זאת, במהלכים של מסירות ארוכות, קשה מאוד לשחקן הגנה להיצמד לתופס לאורך כל הדרך, לכן עדיף מבחינתו להמתין בשטח שלו, שם יש לו מספיק זמן לתגובה, בגלל השהיה הארוכה של הכדור באוויר. יחד עם זאת, בסופו של דבר, כפי שבדרך כלל קורה בפוטבול, ההחלטה לגבי ההיערכות במהלך כזה או אחר תלויה בשיכול דעת שמתבסס על יכולות שחקני ההגנה, מערך ההתקפי של היריבה, התוצאה על הלוח וכדומה.

סוגי הכיסוי האזורי. ישנם, עקרונית, שלושה מערכים בסיסיים מסוג זה: "קאבר-2" (Cover 2), "קאבר-3" (Cover 3) ו-"קאבר-4" (Cover 4), כאשר המספר תמיד מציין את כמות שחקני ההגנה שממוקמים בעומק. על מערך הקאבר-2 כבר יצא לנו לדבר בהרחבה בכתבה הראשונה על הגנת טמפה-ביי, כנ"ל על הווריאציה שלה בדמותה של טמפה-2 (Tampa 2). מדובר בחלוקת ההגנה לחמישה אזורי כיסוי לפנים, שאליהם אחראיים הליינבקרים ומגני הפינה, בזמן ששני הסייפטים מופקדים על שני האזורים בעומק ההגנה. סוג הגנה זה יוצר צפיפות בחלקה הקדמי, מה שמקשה על ההתקפה להשלים מסירות קצרות, אך חושף את החלק האחורי למסירות עומק. טמפה-2 נועדה לתקן את בעיית העומק על ידי צירופו של הליינבקר האמצעי להגנה האחורית במצבי מסירה, וצמצום האזורים הקדמיים מחמישה לארבעה.

הגנת קאבר-3 (ראו איור מס' 5) דומה מאוד במבנה שלה להגנת טמפה-2. ההבדל הוא בכך שבמקום הליינבקר האמצעי, מי שמופקד על השטח באמצע ההגנה האחורית הוא סייפטי. כלומר, שלושה שחקני קו אחורי אחראים לכסות את השטחים בעומק ההגנה, בזמן ששלושת הליינבקרים ושחקן קו אחורי נוסף מופקדים על ארבעת האזורים הקדמיים. במידה ונמצאים מאחור שני סייפטים ומגן פינה אחד – המערך מכונה "קלאוד" (Cloud), וכאשר ממוקמים בחלק האחורי שני מגני פינה וסייפטי – קוראים למערך "סקיי" (Sky). קאבר-3 מתמודד מצוין נגד מסירות בינוניות-ארוכות, בזמן שהוא די חשוף למסירות הקצרות. כתוצאה מכך פעמים רבות מתוך מערך כזה הגנה מבצעת בליץ אזורי בכדי לבלבל את ההתקפה.

הגנת קאבר-4 , נועדה בעיקר להתמודד עם מסירות ארוכות, לכן באה לידי ביטוי לרוב במצבי "ניקל" ו-"דיים", כלומר בדאון למרחק ארוך. ארבעה שחקני הגנה ממוקמים בעומק ורק שלושה מלפנים. אפשרית גם הגנת קאבר-5, שנועדה לעצור מהלך כגון "הייל מרי" (Hail Mary) - מהלך ייאוש למרחק ארוך מאוד, בו ההתקפה שולחת לתוך האנד-זון את כל מה שיש לה, זורקת לשם כדור ומתפללת שמישהו משחקניה יתפוס אותו.

בתיאוריה השמירה האישית מתבצעת בהתאם לאיור מס' 6. כלומר, מגני פינה – על הרסיברים; סייפטי חזק – על טייט אנד; ליינבקר חזק – על פולבק; ליינבקר חלש – על רץ אחורי. כמובן שבמציאות זה כבר לא כזה פשוט. כמה ליינבקרים היו מסוגלים להתמודד עם המהירות של מרשל פולק? כמה סייפטים מסוגלים לגבור על הפיזיות של אנטוניו גייטס? התקפה לעולם תרצה לנצל מיס-מאצ'ים מהסוג הזה, לכן הגנות חייבות להנדס מערכים שמשלבים בליצים מסוגים שונים עם עזרה בשמירה על שחקנים מסוכנים במיוחד, שלא לדבר על הצורך להתאים את השמירה למערך הרסיברים שעולים בהתקפה בכל מהלך נתון.

כללי מתמטיקה פשוטים אומרים לנו שבהתקפה ישנם חמישה "תופסים מורשים", בזמן שבמערך הגנה בסיסי ישנם שבעה שחקני כיסוי (איור מס' 6). קיימים שלושה מערכים בסיסיים של שמירה אישית: "קאבר-1" (Cover 1), "מאן-אנדר" (Man Under) ו-"קאבר-0" (Cover Zero). במקרה של קאבר-1 רק שחקן אחד, הסייפטי החופשי, נמצא בעומק המגרש, חמישה שחקנים נוספים שומרים שמירה אישית, ועוד שחקן אחד מצטרף לשמירה כפולה או מבצע בליץ. לרוב עדיף לו לבצע בליץ מסיבה פשוטה: עקב נוכחות של שחקן אחד בלבד בעומק ההגנה, ההתקפה תתקוף אותו עם ראוטים ארוכים של שני רסיברים – לכן אסור לאפשר לקוורטרבק זמן למסירה ארוכה.

הגנת "מאן אנדר" נראות דומה מאוד לקאבר-2 – גם כאן שני שחקני הגנה ממוקמים בעומק המגרש. ההבדל הוא בכך שאין חלוקת שטח – חמישה שחקנים מלפנים שומרים שמירה אישית, בזמן שהשניים מאחור באים לעזרתם, או עושים בליץ בהתאם למהלך. מערך כזה פחות חושש ממסירות העומק, אך חשוף יותר למסירות הקצרות.

המערך האחרון הוא קאבר-0, שבהחלט ניתן לקרוא לו בשם "מערך התאבדות". כפי שוודאי הבנתם, בסוג הגנה זה אין אף שחקן בעומק ההגנה, שני הסייפטים משחקים קרוב מאוד לקו ההתנגשות, מה שנותן יתרון מספרי גדול להגנה הקדמית, אך חושף לחלוטין את העורף. במילים אחרות – מסירה ארוכה מדויקת כנגד ההגנה הזאת שווה טצ'דאון. רק מאמני הגנה מטורפים שמכורים לבליץ כמו ג'ימי ג'ונסון, משתמשים במערך הזה ב-NFL. ברור לחלוטין, כי ללא בליץ קטלני – המערך הזה מסכן לא רק את ההגנה בטאצ'דאון, אלא גם את אוהדי הקבוצה בהתקף לב.

המפגש המתוכנן יתקיים במוצאי שבת, ב-1 לספטמבר 2007, בשעה 20:00. מקום המפגש עדיין לא נקבע, לכך המיקום המדויק יפורסם במשך השבוע הקרוב במסגרת הכתבות של המדור. אל תלכו לשום מקום. או יותר נכון - תלכו, למפגש.