לא אשם, אבל צריך ללכת

מאור בוזגלו מזכיר בגישה שלו ובאופי שלו את כוכבי הכדורגל מפעם, ולא את חיות המחמד העכשוויות. חצוף, אגואיסט, יומרני, לא מחכה שמישהו ייתן לו משהו במתנה, אלא לוקח בעצמו. הוא לא מתבייש ללכלך את הידיים מול הגבירים הכי חזקים בענף, לא חושש מאף עימות עם מאמן ורק מאמין בכוחות עצמו להגיע הכי רחוק שאפשר. גם אוחנה וסיני היו בתחילת דרכם שחקנים לא סימפטיים כאלה, גם ברקוביץ' ועטר. המאמנים, העיתונאים והעסקנים דיכאו את החופש היצירתי הזה, והפכו את הכישרונות הישראליים למכונות יחסי ציבור, שרוצות להיות בסדר עם כל העולם חוץ מאשר עם עצמן. בוזגלו לא מסתדר עם המסגרת, הוא מבין שכדי להצליח צריך לפעמים להתלכלך ולשבור אותה. כדורגל זה לא משחק מוסרי, וכוכבי כדורגל אמיתיים לא יכולים מורכבים מחומרים מלאכותיים. בקטע הזה מאור בוזגלו מסודר.

זה לא הכדורגל הרע שמכבי תל-אביב משחקת כבר כמעט חודש, זה בעיקר מה שהשחקנים שלה משדרים: רפיסות, כניעות, חוסר חשק וחוסר אמונה בדרך שבה הקבוצה מאומנת ומנוהלת. כמו מתאגרף מובס שמתפלל כבר שהגונג יגיע, כמו ילד שכבר לא סומך יותר על הוריו, חוסר הביטחון של שחקני מכבי תל-אביב מגיע ממקום הרבה יותר עמוק. ממקום הרבה יותר חלש.

מכבי תל אביב נראית כמו קבוצה מיואשת, עם שחקנים מיואשים שלא מאמינים שהם יכולים להביא את השינוי ומייחלים שהשינוי יגיע מלמעלה. חוסר החיבור בין חלקי הקבוצה הוא קודם כל בראש, באמונה באידיאולוגיה. לא שהיינו צריכים את המשחק מול אשדוד כדי להיות נחרצים בעניין, אבל זאת היתה דוגמה מצוינת לצורה בה מכבי משלימה עם גורלה ולא נלחמת כמעט לשנות אותו. לא מסתערת על היריב, לא מתנפלת, לא לוטשת ציפורניים, לא בשביל הקבוצה ולא בשביל המאמן, רק מחכה שהולצמן יאפס כבר את הרגל ויגמור עניין. זה לא כושר גופני, זה כושר מנטלי.

ככה בדיוק משחקת קבוצה שזועקת הצילו, שמייחלת לרוח חדשה, למאמן חדש, גם אם הוא קצת קורבן של הקרקס הניהולי שבנו סביבו. מכבי תל אביב נראית כמו קבוצה ערב מהפכה, כולם מחכים לעליית השלטון החדש. גם אם אלי כהן לא אשם לגמרי בכך, זאת הדרך היחידה להוציא את העגלה מהבוץ שהיא שקעה בו בחודש האחרון. יכול להיות שזה קצת מוגזם, אבל לאלי כהן יש עוד ממש מעט זמן לתקן את הרושם הזה.

בואו נודה על האמת, מכבי תל אביב החדשה זאת לא קבוצה של אלי כהן. עובדתית, רוב השחקנים לא הובאו לגמרי על דעתו. פילוסופית, חלקם המכריע לא נראה כמו שחקנים של אלי כהן. טכניים, התקפיים, דריבלסטיים, אטרקטיביים על הנייר - כולם נראים כמו שחקנים שתואמים את הגישה של אבי נמני. אלי כהן לא מדבר על אליפות, נמני כן. אלי כהן לא רואה בכדורגל חיובי כרגע צו השעה להחזרת אמון האוהדים, נמני כן. אלי כהן מאמן קבוצה שלא הוא בנה, לא הוא עיצב ולא הוא חינך - ועדיין הוא זה שהוא שנדרש לתת תשובות. מעליו, מתנהל קרקס ניהולי, שגורם לחלק מהאוהדים להתגעגע לימי הצנע של לוני הרציקוביץ' כראש הפירמידה, ונראה כמו הגרסה הלא יציבה והיותר גרוטסקית של תקופת פניג'ל בבית"ר. היו"ר הולך, היו"ר בא, היו"ר משחרר כסף, היו"ר סוגר את הברז, היו"ר מאיים, היו"ר מתפייס, היו"ר מרגיז את אבי נמני, היו"ר חבר של אבי נמני.

מכבי תל אביב קרועה בין תפיסת העולם של המאמן שמעביר את האימונים, הג'נרל מנג'ר שבוחר את השחקנים ויו"ר שרוצה לשלם או לא לשלם על התענוג הזה. מכבי תל אביב בפלונטר, בין ג'נרל מנג'ר שהוא גם השחקן הכי חשוב של הקבוצה, יו"ר לא מפוענח ובעלים אדיש, שאיבד גם הוא אמונה בקבוצה.

כמה שזה לא הוגן כלפי אלי כהן, הוא החוליה היחידה שאפשר להזיז ולשחרר את הפלונטר הזה ולתת למכבי תל אביב ללכת באופן מוחלט לפי תפיסת העולם של אבי נמני. זה לא אומר שמכבי תל אביב לא תידרש למהפכה גם בשדרה הניהולית שלה ומבנה הירככי חדש.

אם שחקן של ניצן שירזי היה מדבר כמוהו בסיום המשחק בטדי, לא בטוח שהוא היה מגיע רחוק. "בית"ר היא האלופה היוצאת והנכנסת, אני יכול לומר לכם את זה כבר עכשיו", טען מאמן בני יהודה. הכניעות הזאת מול בית"ר היא אולי הבשורה המדאיגה ביותר מהמחזור הראשון, ואין ספק שהרוח הלא ספורטיבית הזאת, הלא תחרותית, מחלחלת בעיקר מהתקשורת. ניכר כי רוב הקבוצות שפגשו כבר את בית"ר או אמורות לפגוש אותה בקרוב, קראו כל מילה שכתבו על האלופה בעיתון וגם האמינו מבלי לבדוק את העובדות. מבלי לנסות לשנות את הדברים על כר הדשא, כמו כל כדורגלן שמבין את רוח הספורט.

ואחרי זה ניצן שירזי אומר שבני יהודה נתנה יותר מדי כבוד לבית"ר. מעניין מאיפה זה הגיע. הליגה עוד ארוכה, אבל הביטויים של שירזי וההתרפסות המוקדמת בפני בית"ר הם תמרור אזהרה. חבל רק שכל המאמנים והשחקנים שמפחדים מבית"ר, לא ראו כיצד קופנהאגן התמודדה עם הדברים האלה. מזל שהדנים לא קוראים עברית.

"מכבי תל-אביב חייבת חיזוק"

עדיין לא ברור עד לאן הקבוצה של גיא לוזון תמריא, 10 דקות טובות מול מכבי נתניה עדיין לא אומרות הרבה, אבל כדי שהפועל תל אביב תממש את הפוטנציאל, המאמן החדש שלה יהיה חייב לשקול לשנות מעט את סגנון המשחק. כבר עתה מתגלים יותר מדי עכבות של מכבי פתח-תקווה בהפועל תל-אביב. הפועל תל אביב של לוזון נראית, אמנם, הרבה יותר מסודרת ולוחמת מזו של שום בעונה שעברה, אבל עדיין חסרים לה החוצפה והאומץ. הפועל תל אביב של שום ניסתה לשחק כמו הפועל תל אביב. כמו קבוצה גדולה שיוזמת, שמכתיבה את האירועים, שלא נותנת לאף אחד לקבוע את גורלה. גם אם הפועל תל אביב של לוזון נראית יותר מאורגנת בהגנה, היא לא יכולה רוב הזמן להסתגר, לתת בליץ של 10 דקות ולחזור לאחור, כאילו זאת מכבי פתח תקווה. זה סגנון משחק שקצת מזכיר קבוצה פרטיזנים קטנה ולא צבא מסודר וגדול. זה סגנון משחק שמתאים לקרב של 90 דקות מול בית"ר, אבל לא למאבק ארוך וממושך איתה של 33 מחזורים על התואר.

מעבר לחסרונו הבולט של מנהיג במרכז השדה, הבעיה העיקרית שצריכה להיות בראש מעיינו של גיא לוזון היא בעיקר סגנון המשחק. אם בעונה שעברה הפועל בזבזה את הכישרון הגדול יותר שהיה לה בלגן במגרש והסתמכה יותר מדי על מזל (עד שהוא נגמר), לפחות לקבוצה של שומי היה יותר אומץ וחוצפה.

כדי להבין את כמה הפערים בליגה הם מדאיגים לקראת ההמשך, מוטב שנביט ביחסי הכוחות המסתמנים בין בית"ר ירושלים לבין הקבוצה היחידה שאולי יכולה למנוע ממנה לברוח לליגה: מצד אחד, האלופה שרק נעשתה טובה יותר. מצד שני, הקבוצה שהתחזקה בצורה הכי משמעותית בקיץ וסך חלקיה, נכון לעכשיו, נראה פחות מרשים ממה שהיה שם בעונה שעברה. על פניו, הפוטנציאל של הפועל תל אביב החדשה נראה קטן יותר מהקבוצה ששום בנה בעונה שעברה. אז זה הספיק רק למקום רביעי.