אם תבנו אותו, הוא יבוא

כשרפאל ברגסטרום מבית שמש בלו סוקס רשם את הפסילה האחרונה בגמר ליגת הבייסבול הישראלית, רצו אליו אחוזי אמוק חבריו לקבוצה ועשו ערימה על הדשא. עדת צלמים, 15 בקירוב, הקיפה אותם. רק ברגעים כאלה ניתן באמת להבין מהי המשמעות של זכיה בטורניר, אפילו אם הוא קטן, אזוטרי וחסר חשיבות, לכאורה. במשך כמעט חודשיים שהו יותר מ-150 שחקנים ואנשי צוות במרחק של אלפי ק"מ מביתם בתנאים לא אידיאלים, השתכרו 1,000 דולר לחודש, סבלו לא מעט מקשיים ארגוניים ולבסוף זכו כ-25 מהם לקבל מתנה ולעבור רגע של סיפוק שספק אם יחוו שוב.

ברגעים האלה ניתן היה לראות על הדשא שמחה אמיתית, כזו שהשכיחה את כל הצרות והתלונות, את השרב הבלתי מתפשר ואת בעיות הסניטציה, האוכל והלינה שליוו את השחקנים. ביום שלישי כולם ימריאו בחזרה, לא בטוח שעם הרגשה שלילית. הרושם, לפחות משיחות עם לא מעט אנשים במהלך ימי האליפות, הוא שהם עוד יחזרו לכאן. השאלה היא אם זה יהיה כדי לשחק בייסבול.

למרות הרושם העגום שהותירו המארגנים, הליגה הגיעה למשחק ההכתרה. "בתנאים שנוצרו אפשר לראות בכך הישג", הודה מקורב למארגנים. "היו הרבה בעיות וצרות שרק הלכו והתווספו. בסופו של דבר החבר'ה משחקים כאן הערב, וזה משהו שגם הוא היה בספק גדול".

העצם הגדולה בגרונם של המארגנים הייתה הספורטק, שהושלם שבועיים לאחר פתיחת הליגה. הספורטק היה אחד משלושה משטחים ששימשו את הקבוצות, כשהאחרים הם מגרש ירקון בכפר הבפטיסטים וקיבוץ גזר. על פי הדיווחים, המגרש בגזר סביר, זה של כפר הבפטיסטים כבר עונה לכל קריטריון אפשרי, גם של המיינור ליגס בארה"ב. דשא מהוקצע וגזום היטב, עפר ראוי, תאורה נאותה, לוח תוצאות ויציעים נוחים.

"התקלה עם הספורטק הייתה לא רק באיחור בלוח הזמנים, אלא גם במחיר. 200 אלף דולר עלה להם להקים את המשטח הזה, ולא רק שהוא לא היה מוכן בזמן, הוא מתחת לכל ביקורת", אומר המקורב. "הבעיה של המארגנים הייתה שהם לא ידעו מה זה להתעסק עם ישראלים. לקחו להם המון כסף על כלום ועל מגרש שלא היה מוכן בזמן".

דן רותם, המגיש של תל אביב לייטנינג, שנבחר לישראלי המצטיין בליגה, סיפר כי הוא בנה את תלולית ההגשה במו ידיו, גרסה שאושרה על ידי מספר שחקנים ומאמנים שסייעו לו. ג'ייקוב לוי, שחקן הבסיס השני של תל אביב, הסביר את גודל הנזק: "העפר שמשמש למשטח בייסבול מורכב מתערובת של חימר ועוד מספר אלמנטים. בישראל אין סוג כזה של חול, וכששיחקנו יכולנו להרגיש על האדמה את החצץ, ולפעמים גם חלקיקי בטון ואבנים".

גם הגדרות בספורטק לא היו בטיחותיות. "בחצי הגמר נפצעו לנו שני שחקנים כתוצאה מאיכות המגרש הירודה", אומר לוי, שציין כי אחד מהם נשרט עמוקות בזרועו כשניסה לתפוס כדור בסמוך לגדר. "אין לי ספק שאם היינו משחקים בגזר או בירקון, התוצאות היו שונות לחלוטין". העלות הגבוהה, האיחור בהשלמת המגרש ולו"ז המשחקים הצפוף שנוצר כתוצאה מכל הגורמים הנ"ל הביאו, לטענת מספר גורמים, לאי עמידה בהתחייבויות, כולל זו שניתנה לערוץ הספורט, הופרה על פי טענת הערוץ והביאה לכך שמשחק הגמר לא הועבר בשידור ישיר בטלוויזיה.

במשחק הגמר נראה היה שלפחות חלק מהלקחים הופקו. יותר מ-3,000 צופים נכחו במשחק הפתיחה, רובם שילמו על הכרטיס. כ-2,800 (לפי דיווחי המשטרה) הגיעו לגמר, כשהכניסה היא חופשית. בשלב הזה כבר הבינו מארגני הליגה שישראל היא לא ארה"ב. פה אין טעם למכור סיזן טיקטס, ולענף כזה גם לא צריך למכור כרטיס בודד, כי הכנסות הם לא יראו מזה, בוודאי שלא בשנה הראשונה. ההפתעה נרשמה בתחום המרצ'נדייז. מסתבר שלכובע של ה-IBL שעולה 100 שקל יש ביקוש אפילו בישראל, והסחורה נחטפה. בתחום הזה דווקא יכולים לארי באראס ודן דוקט לסמן וי.

הרמה בליגה הייתה טובה. שחקנים כמו חואן פליסיאנו, ארון פריבל, ג'וני לופז, ג'ייסון ריס ושני זוכי ה-MVP - גרג ריימונדו מבית שמש ואלאדיו רודריגז ממודיעין - הפגינו ביצועים גבוהים מאוד. מי שפחד לקבל שגיאות של ליטל ליג יכול היה לא אחת לחזות במהלכי הגנה משובחים. איסיקייר פייה מרעננה זרק פעמיים לנו היטר. "נניח שאתה משחק אפילו מול רמה נמוכה, לזרוק נו היטר זה מספיק קשה פעם אחת, פעמיים זה כבר הישג", אומר ג'ייקוב לוי. "יש לו הכי 'נאסטי סטאף' שראיתי. כשהוא בזון אי אפשר לעצור אותו".

בסך הכל זו הייתה חוויה. מתקנת, הורסת, משלימה, פוקחת עיניים, משעממת - תבחרו בעצמכם. אבל כל מי שחובב בייסבול לא יכול היה להישאר אדיש. העונה השניה בליגה אמורה לצאת לדרך ב-23 ביוני 2008. אם המארגנים יפיקו את הלקחים מכשלי העונה הזו, יערבו יותר אנשי עסקים ואנשי בייסבול ישראלים (ולא חסרים כאלה) בתמונה והעיקר - יתחילו להקשיב, אזי יש מצב שהמפעל הזה ילווה אותנו כאן לעוד מספר שנים. אם תבנו אותו הוא יבוא, אבל תבנו אותו, בבקשה, נכון.