אפילו לימונד מחא כפיים

צילום ועריכה: דרור פיקליני

אידיליה, הרמוניה. הדבר הראשון שעשה צביקה שרף בסיום המשחק אמש, אחרי שחטף את המיקרופון מהכרוז והודה לאלפים שבאו לעודד ולתמוך, היה לעוט על יותם הלפרין ולהעניק לו חיבוק אבהי וחם. השילוב שנראה היה כבלתי אפשרי, בין המאמן האימפולסיבי והבוטה לבחור העדין מרעננה, מניב בינתיים שלושה ניצחונות, העפלה כמעט וודאית לשלב הבא בטורניר ותקומה מחודשת עבור מי שסיים את העונה החולפת במכבי תל אביב כשבר כלי. לא רק הלפרין עובר תחת שרף מטמורפוזה: כאשר גם מאיר טפירו משלים בכבוד עם תפקודו המחודש ככינור שני וליאור אליהו הופך לעוגן הגנתי, מה הפלא שאפילו רביב לימונד המתוסכל מוחא כפיים ביציע.

אולי זו החולצה מספר 6 ואולי האנרגיות המטורפות שכישפו אתמול את ההיכל, אבל הלפרין היה אתמול לגרסה הלבנה של דרק שארפ. הוא זינק לפרקט בניסיון להציל כדורים אבודים, הטריד בלי הפסקה את מובילי הכדור הבלגים (ארבע חטיפות) ורץ ומסר וכדרר וחדר ואפילו הוריד שני אופנסיב ריבאונד. הלפרין של הנבחרת הוא אנטיתזה להלפרין של מכבי. "באמת יש לי שני קיצים מדהימים עם צביקה והנבחרת, גם מבחינה אישית", מודה הלפרין. "צביקה הוא אחד האנשים שהנבחרת בפרט והכדורסל הישראלי בכלל חשובים לו באמת ובתמים. הוא מחדיר בכולנו את החשיבות של הנבחרת, את החשיבות שבלייצג את המדינה בכבוד. צביקה נותן לי את הבסיס לבוא לכל משחק חד, עם ביטחון. אישית, הוא נותן לי להרגיש שאת הגב שלו אקבל תמיד, בכל מקרה, וזה חשוב לי מאוד. מעבר לכך הוא לא צריך להגיד לי כלום, כי אני יודע שחלק מתפקידי בנבחרת זה להוביל אותה. מה הוא אמר לי בסיום המשחק? שום דבר פרט לחיבוק ונשיקה, שנותנים לאנשים שניצחו משחק חשוב".

ההיכל הזקן ראה בימי חייו הרבה קבוצות גרועות וסתם חלשות, אולם ספק אם חזה אי פעם בעבר באסופה כה נאיבית וחסרת אופי, אם כי בעלת יומרות, כמו נבחרת בלגיה. מי שקרא בימים האחרונים את הדיווחים המאיימים אודות כושרם הטוב של הבלגים ציפה לגרסה האירופאית של נבחרת ארגנטינה; בפועל, חניכיו של אדי קסטלס הוכיחו שאין זה מקרי שאת אליפויות אירופה האחרונות הם ראו בטלוויזיה. בתחילה הבלגים עוד ניסו לנתב את הכדורים פנימה, לכיוונם של כריסטוף בגין ואקסל הרוול, אולם נכנעו ללא תנאי לאגרסיביות של הגבוהים הישראלים ולצפיפות הרבה תחת הסלים ובחרו בפיתרון הקל ביותר - הפצצה חסרת תכלית מבחוץ. לא פחות מ-33 כדורים השליכו הבלגים מחוץ לקשת, לעומת 29 זריקות בלבד לשתי נקודות. מול נפנופי הידיים של הישראלים אחוזי הדיבוק, זה פשוט לא יכול היה לעבוד.

הדומיננטיות המוחלטת של גרין (12 ריבאונדים, 3 חסימות) ואליהו (7 ריב') בצבע, לצד הירידה האיטית של בלגיה להגנה, סידרה לישראל יותר נקודות קלות בהתקפות מעבר מאשר בכל הטורניר בקיץ אשתקד. כבר הוכח כי במשחק מסודר נתקלת ישראל בקשיים אפילו מול נבחרות ברמתה של דנמרק, אבל תנו לאנרג'ייזרים בלבן מגרש פתוח וקבלו מתכון וודאי למחצית שלמה של גארבג' טיים. חלק משחקני הנבחרת הסכימו בסיום שגם הם לא זוכרים מתי צברו כל כך הרבה ליי-אפים בערב אחד. כולל אימונים.

בזמן שיתר שחקני הנבחרת נעלמו באופק, נותר רכבו של יניב גרין בודד בחניה המאולתרת שממול שער 9. הוא חתם והצטלם והתחבק עם עשרות הילדים שהתגודדו סביבו, וניכר היה שמקבל בשמחה את מחוות החיבה המעט מוגזמות להן זכה. עוד משחק ביתי אחד נותר לו לפני שיעקור לרוסיה, "ואני כבר מתגעגע", הוא אומר בצער מופגן. יתגעגע למקום, לאנשים. אבל בעיקר לחוויה. "ההיכל זה הבית שלי, שלנו, של הנבחרת. שלחו אותנו לנהריה, למטרווסט, אבל רק ביד אליהו אנחנו מרגישים בבית", הוא מספר, "כשמגיעים כל כך הרבה אוהדים שנותנים כל כך הרבה אהבה, קשה מאוד לנצח אותנו". הוא נשאל על תחושותיו לקראת משחק הפרידה מהקהל הישראלי, אבל מתעקש לשמור על פני פוקר. "ברור שיש כאן משהו מיוחד, באולם, באווירה, באנשים. האם אני מתרגש? כרגע עדיין לא, אבל נראה מה יהיה". ואז אחד החברים מתקשר וגרין מתנצל ומסביר שכולם כבר מחכים לו ב"זינק". רגע לפני שנעלם, הוא מוסיף ואומר כי מתנת הפרידה הטובה ביותר שלו מכולם היא כרטיס כניסה לאליפות אירופה במדריד.