מחפשים אחר סימני חיים

גיל קדרון:

אליפות? קשה לומר, קשה לומר. ויותר מזה - קשה לראות את זה קורה. אני חולה על קווין גארנט, גם על פול פירס, ואני מאמין גדול שהשילוב של שניהם יכול להצליח, אבל כשמסביבם של הצמד הזה וריי אלן יש יותר מדי סימני שאלה - ובעיקר יותר מדי בריאן סקלאברינים וסקוט פולארדים - בשביל להפחיד את אריות המערב. באשר למזרח, הקלטים בהחלט יכולים לראות את עצמם כמועמדים לצלוח אותו בדרך לגמר, אבל שם הם יזדקקו להרבה לאקי צ'ארמס.

ניב הדס:

שום קבוצה שהשחקן המוביל שלה הוא קווין גארנט לא תהיה מועמדת רצינית לאליפות. עם השנים למדתי להבין כי הביג טיקט, אולי הפוטנציאל הגלום הגדול ביותר ששחקן יכול לבקש - מהיר, גבוה, חזק, חכם ועם יד טובה - הוא למעשה איסטניס, חולה ניקיון כפייתי שמפחד ממגע. זהו ההסבר היחיד לכך שמי שיכול לעבור כל שחקן שירצה בדרכו אל הסל, לא יחפש ברגעים המכריעים את הטבעת, אלא ייקח זריקות פייד-אווי. גם בימים הטובים ביותר של מינסוטה, כשהגיעה לגמר האזורי, מי שלקח בסוף את האחריות היו קאסל וספריוול. עם פול פירס וריי אלן זה עשוי להספיק למזרח, אבל בוודאי שלא לאליפות.

דן לזר:

כן. לבוסטון יש היום את הכלים לאיים על המזרח, ומתוקף כך למצוא את עצמה עם הזדמנות לאיים סוף סוף גם על התואר הנכסף (עבור כל שחקני הסלטיקס ללא יוצא מן הכלל, שכן איש מהם לא זכה בו אף פעם). פול פירס וקווין גארנט יודעים לייצר לעצמם מצבי קליעה, וכשבצד עומד (בדרך כלל די חופשי) ריי אלן, זו שלישייה מספיק טובה בשביל ללכת עד הסוף. גם החולשה המיוחסת לסגל שמסביב לטריו הגדול היא מוגזמת לדעתי. רייג'ון רונדו הצעיר הוא כישרון מיוחד (היכול לעשות הכל, חוץ מלקלוע, אבל הוא לא נדרש לזה), קנדריק פרקינס הוא הגוף הגדול שבוסטון צריכה, אדי האוס משתלב יופי במערך, וגם הצעירים (על פי הדיווחים מעבר לים) עוד יפתיעו לטובה. אם לא יהיו פציעות משמעותיות, הצוות הזה יכול להספיק.

גיל קדרון:

כן. בהחלט. יש סיבה שלא? הרוקטס עפו בסיבוב הראשון של הפלייאוף בעיקר בגלל חולשה בשתי עמדות - הרכז והפאוור פורוורד, והפלא ופלא - קארול דוסון התחמש בסטיב פרנסיס ומייק ג'יימס בפוינט, שדרוג משמעותי מרייפר אלסטון, וסקולה בפאוור, שחקן שלא רואה את ג'ואן הווארד ממטר. שלא לדבר על התוספת של בונזי וולס, שלמרות שהיה חתום גם בעונה שעברה, לא הסתדר עם ג'ף ואן גנדי והשיטה שלו, ועזב לפני הפוסט סיזן. העונה הוא ישחק בשביל ריק אדלמן, תחתיו נתן עונה מצוינת ופלייאוף גדול לפני שנתיים. הטילים טובים יותר כעת מיוטה, ויכולים לראות עצמם ברמה אחת של השלישייה של סן אנטוניו, פיניקס ודאלאס. ואומרים שהמזרח התחזק?

ניב הדס:

נו, זוכרים את משפט הפתיחה על גארנט ועל "שום קבוצה וכו'"? עכשיו יישמו את זה על פרנסיס. מדובר בעניין קארמטי וביוסטון אמורים לדעת את זה טוב יותר מכולם. אפרופו קארמה, בונזי וולס מוסר ד"ש וטי-מאק עדיין מחכה לעבור סיבוב פלייאוף, מה שככל הנראה יקרה סוף כל סוף - יש ביוסטון יותר מדי כישרון בכדי להיבעט שוב החוצה, כמו גם שחקנים שיכולים לנטרל כמעט כל יריבה פוטנציאלית (אני מניח שהטריידים נעשו אחרי ההפתעה הכישלון מול יוטה), התקפית והגנתית. מועמדת לאליפות? בואו נראה אותם קודם מסתדרים אחד עם השני.

דן לזר:

כן. האמת היא שמאד התחשק לי לכתוב שלא, כי בתכל'ס הגב של טי-מאק לא יחזיק, הרגליים של יאו לא הוכיחו שהן מסוגלות לסחוב את המינג וכל השאר לא יחזיק מים, אבל עדיין יש לי הרגשה טובה בקשר לטילים השנה. יאו בגיל הנכון ואחרי שנתיים של חוסר מזל הוא מסוגל להראות השנה עד כמה הוא גדול, טי-מאק הרי ייתן בסוף עונה אחת כמו שצריך, ויפה שנה אחת קודם, והצירוף של פרנסיס יכול להיות משמעותי מאוד, תלוי כמובן במצב הברכיים ולא פחות חשוב, בברגים האחוריים בקופסה. ובל נשכח את שיין "אולאראונד" באטייה, את לות'ר "רק תשאירו אותי לבד" הד, צ'אק "המשאבה החוטפת" הייז ואפילו רייפר אלסטון הזריז שעדיין בסגל. זה אחלה צוות משלים.

גיל קדרון:

המזרח נראה כל כך צפוף עתה, ועד שתיפתח העונה הכל הוא בגדר ספקולציה. אבל מכיוון שהקיץ ארוך והשעמום הרב, התכנסנו כאן בדיוק בשביל ספקולציות כאלה. קשה לומר שאני מעריך גדול של אדי קרי, והשילוב של שני גבוהים שלא מוסרים ולא שומרים, יחד עם זאק רנדולף, לא מגרה אותי יתר על המידה, בטח עם המושכות בידיים של סטפון מארבורי. יחד עם ג'מאל קרופורד ונייט רובינסון, יש יותר מדי שחקנים שאוהבים להיות התחנה האחרונה של הכדור. אולי כל אחד ואחד מהם יאהב את איזיאה תומאס, אבל לא מספיק בשביל לוותר על קצת אגו, וקשה להאמין שזיק יהגה לפתע שיטת משחק נוקשה יותר, שתגרום לכל החלקים להשתלב לכדי סך משמעותי יותר. כך שהמקסימום שנראה מהניקס הוא מקום שמיני וביקור קצרצר בפלייאוף.

ניב הדס:

בכל פעם שנכתבת ביקורת רעה על איזייה תומאס אני נושך שפתיים. האיש, גיבור נעוריי הרשמי (שתי גופיות - כחולה ולבנה - וחולצה), מצליח לבייש את ימי הזוהר שלו ולהשכיח מכולם איזה שחקן גדול הוא היה. הימור אישי ולא אובייקטיבי - השנה הוא סוף כל סוף יהפוך גם למאמן מוצלח. תומאס גיבש בניו-יורק חבורה של ילדים רעים, אולי מוכשרת פחות מזו שהקיפה אותו בפיסטונס, אבל בוודאי כזו שבמזרח הדליל ראויה לפלייאוף. אחרי ההתאוששות מהסבוטאז' של לארי בראון, ההסתגלות למעמד וההבראה מפציעות, ניו-יורק תרביץ השנה כל הדרך לפלייאוף. עוד הימור - הם יגיעו לשם לפני הרגע האחרון.

דן לזר:

כן, ולא רק בגלל שזאק רנדולף הגיע לתפוח הגדול. ג'מאל קרופורד הפך בעונה הקודמת לשחקן מאד מסקרן, ויחד עם סטפון מארבורי בריא ונייט רובינסון בשל בעוד שנה, יש לניקס קו אחורי סביר בהחלט ואפילו למעלה מזה. ובכל זאת חייבים לקחת בחשבון שאדי קרי ורנדולף הם שילוב קטלני מבחינת יכולות התקפה, וכמובן שתמיד יש את דיוויד לי, שכבר הוכיח אנרגיות יוצאות דופן ויכולות לא רעות בכלל, או את רנלדו באלקמן הקשוח. לניקס יש השנה את הכלים לנצח קצת יותר מבדרך כלל, בדרך אל אחד המקומות האחרונים בפלייאוף המזרח.

גיל קדרון:

כשאני חובש את כובע האוהד, נאלצתי לעבוד שעות נוספות על ההדחקה בשביל להמשיך להאמין שמייקל ג'ורדן הפסיק לשחק בגיל 36, עם אותה זריקה מפורסמת, וזאת למרות השמועות ששחקן עם אותו שם שיחק גם עבור וושינגטון בעודו בן 40. וכאן מדובר בג'ורדן. רג'י מילר, שעם כל האהבה לא יכול לגרד את הלכלוך שמתחת לנעליו, הראה בעונה האחרונה שלו כשחקן פעיל שהידית שלו החלידה, כשפגע רק ב-32 אחוזים מהזריקות שלו משלוש. הזקנה, כך מסתבר, לא משפיעה רק על הכושר הגופני, אלא גם על הדיוק, ומקנן בי החשש שבזיונות לפנינו אם יחליט לשוב. אלן יוסטון? נו באמת. צ'ארלס אוקלי? הוא כבר נראה כמו סבא חביב.

אבל אם אכנס לרגע את לנעליהם של השחקנים, אי אפשר שלא להבין את הרצון של ספורטאי על לשוב לאור הזרקורים, כי גם הם בני אדם, וגם הם רוצים שיאהבו אותם. אז רג'י, תעשה מה בראש שלך, אנחנו נפרגן, אלן וצ'ארלס, עזבו אתכם משטויות, זמנכם עבר.


ניב הדס:

על פניו, אם גרנט היל ומה שנשאר מהברכיים שלו עדיין משחק כדורסל, אין סיבה שאלן יוסטון לא יחזור לנסות את מזלו. בפועל, החזרה של גיבורי עבר לפרקט נראית תמיד פתטית, לא רלוונטית ובעיקר מבזה. הרי כולם מנסים לשכוח את העונות של ג'ורדן בוושינגטון ואת עונת הקאמבק המוזר של מג'יק הנגוע (חוץ ממשחק האולסטאר, אבל גם הוא היה בעייתי). הסיבה היא שהניסיון לחלוב את הפרה המיובשת הוא לא רק מביך, אלא גם פוגם בזכרונות ומנפץ את הסיבות שבגינן התחלנו לאהוב כדורסל (לא, לא בגלל צ'ארלס אוקלי). אם ברוקנרול קאמבקים נראים לרוב כמו סיוט שמתגשם, בכדורסל המקצועני זה כבר ממש לא נעים.

דן לזר:

תקראו לי ארכאי, תקראו לי רגשן, תקראו לי ילד, אבל יש משהו מאגי בניסיונות החזרה האלו של הזקנים. מי מאתנו לא חיכה מעשר בבוקר ועד השעות הקטנות של הלילה כדי לראות את האיחוד של פינק פלויד במסגרת "לייב 8", 25 שנים לאחר ההופעה המשותפת האחרונה שלהם? מי לא זוכר איפה הוא ראה את משחק החזרה של ג'ורדן בסיבוב האחרון שלו (אני הייתי במילואים, בחמ"ל)? מי לא רוצה לראות את רג'י מילר קשישא מנצח את חוקי הטבע וקולע שלשה מעל הראש של איזה ילד בן 19? אז נכון, הם יכולים גם להיכשל, והם תמיד נראים מגושמים יותר, אבל אני בעד לתת לאנשים ליהנות מהספורט, לא משנה באיזה גיל, וחוץ מזה - אילו זכרונות זה מציף, איזו נוסטלגיה, איזה כיף.