הזדמנות אחרונה לשינוי

הדיכאון נמשך. נבחרת ישראל סימנה אמנם "וי" על משחק הפתיחה בדרך הארוכה למדריד, אבל העייפות, הקצב ובעיקר הרמה הירודה העלו הבזקים מהסיוט של הקיץ הקודם. ואם צביקה שרף רוצה סיום אחר מזה שאחרי התבוסה ההיא לפורטוגל, החבורה בכחול לבן חייבת שינוי, ומהר.

גם הנסיעה המפרכת לאולם העץ הגרוטסקי, הלחות המפתיעה במדינה הצפון אירופית או ההכנה הלקויה לא יכולים להסביר את שלושים הדקות בהן נראתה הנבחרת כמי שיכולה רק לפנטז על הגעה לאליפות אירופה. חבורת גזעי העץ ורודי הלחיים וכבדי הרגליים של דנמרק, שהונהגה על ידי שחקן בינוני מינוס מליגת העל שלנו (חנן קולמן), גרמה לשחקני היורוליג והיול"ב קאפ של ישראל להביט בהשתאות בכדורסל סטייל שנות ה-50, שכלל בונקר מבוצר, החזקת כדור אינסופית ויידוי שלשות.

בערב נורא כל כך של מאיר טפירו, שהנבחרת הנוכחית נראית כמו התגשמות הפנטזיה שלו לדומיננטיות מוחלטת במגרש, מדאיגה עוד יותר חוסר החדות של יניב גרין ודרור חג'ג', מניות בטוחות בנבחרת בימים כתיקונם, והחזרה לימים בהם עמדת המתאזרח לא מצליחה לתת את הערך המוסף, למרות ההקרבה של ג'רון רוברטס.

הנתונים הללו הובילו את שרף לקפל ולהפוך את ההיררכיה שלו, עד שנעצר על השחקן ה-12 ואולי האפור ביותר שלו, עמית תמיר, שמנע מבוכה גדולה בדקות הקשות של תחילת המחצית השניה. הפער הדו ספרתי בסיום, תוצאה הגיונית ומתבקשת לאור רמתה הירודה של היריבה, מנע אפשרות למיני-סטירת לחי לקראת המשך הדרך.

כמי שהקאמבק המוצלח שלו לנבחרת הוסבר ברוח החדשה שהביא למדים הלאומיים, חייב צביקה שרף לעשות את השינויים הנדרשים על מנת להמריץ את זרימת הדם בסגל העייף. ליאור אליהו, שעולה בכישרונו על כל שחקן אחר שמשחק עכשיו באירופה במסגרת רשמית, חייב לעלות בחמישייה, ממנה תרומתו גבוהה יותר מאשר כשהוא עולה מהספסל. גיא פניני, שבנה את כוחו ביצירת שינוי, חייב להשתלב במשחק מוקדם הרבה יותר מדקות הסיום של המחצית. וגם את רביב לימונד, שהושאר הפעם בבית, צריך המאמן לעטוף בחיבוק אבהי שיחדיר בו את המוטיבציה הנדרשת, כפי שהוא נוהג עם טפירו. אחרי הכל, מצבו הלא ברור של הקפטן מחייב את היוצר הישראלי היחיד, פרט לטפירו עצמו, להיות מוכן ליום פקודה.

הניצחון במשחק הפתיחה אינו מפחית מהדאגה המרכזית: היעדרה של דמות יציבה ובטוחה, עליה תוכל הנבחרת להישען מדי ערב, במיוחד לאור האיום הבלגי, שהנחישות והאגרסיביות שלהם כמעט והיכתה בישראל כבר בהזדמנות האחרונה של 2005. ואת המשבצת המנטאלית הזו חייב למלא הקהל הישראלי. כי למרות התקווה ליכולת משופרת מצידם של לובשי הגופיות בכחול לבן, כל דבר פרט למאה אחוזי הצלחה בשלושת משחקי משחקי הבית הקרובים ישלח את הכדורסל הישראלי לים עוד לפני סוף אוגוסט. ומשם, אף אחד כבר לא ייתן לו עוד הזדמנות.