שיא הרגש

התלבטתי רבות אם לכתוב את הביקורת על הספר "ליברפול: כדורגל, חיים ומוות". על כף מאזניים אחת עמדה העובדה שמחבר הספר, שאול אדר, הוא ידיד. כף המאזניים השניה היתה כבדה הרבה יותר. ראשית, מדובר ב"ספר ספורט", אותו צירוף מילים משוקץ, שמוריד באופן אוטומטי – ורק בישראל – את סיכויי ההצלחה שלו. שנית, כמות הספרים העצומה והלא הגיונית ששוטפת את החנויות לאחרונה מעלימה ספר מהתודעה בערך יומיים לאחר צאתו – כפי שאכן קרה במקרה הזה. עובדה זאת הכריעה את הכף: "כדורגל, חיים ומוות" הזה ראוי ליותר.

כוחו של ספר נון פיקשן טוב, שעוסק באירועים היסטוריים או אקטואליים, הוא בהענקת עומק לדמויות, שהתקשורת חושפת רק פן שטחי של אישיותם. הפיכת הדמויות לעגולות חיונית במיוחד להצלחתו של ספר ספורט, בעיקר מפני שהנטיה התקשורתית היא לנתח ספורטאים ומאמנים מפריזמה אחת – הצלחה או כישלון. הציפייה של חובב ספורט, וגם של עיתונאי שמסקר את התחום, היא שהכדורגלן או הכדורסלן יהיו עשויים ללא חת, לא יפגינו רגשות בפומבי ויספקו את הסחורה מדי משחק. בפועל, בני אנוש פשוט לא בנויים לעשות זאת. מייקל ג'ורדן היה מכור להימורים, מג'יק ג'ונסון היה מכור לסקס, דייגו מראדונה מכור לסמים. הלחץ להישגיות ממוטט מאמנים, שחקנים וקבוצות, הרחק מעין הציבור, וספר ספורט צריך לחשוף את נקודות השבירה והמשבר הללו. את הנקודות בהם גיבורים גדולים מהחיים מתגלים באנושיותם.

הספר של אדר מלא בנקודות הללו, בעיקר מפני שהוא בחר בקבוצה שהיא גם המצליחה בתולדות הכדורגל האנגלי אך גם בעלת ההיסטוריה הסוערת ביותר, שחורגת מהתחום הספורטיבי וכוללת שני אסונות קשים – אסון הייזל ב-1985, שבו גרמו אוהדי ליברפול למותם של עשרות אוהדי יובנטוס, ואסון הילסבורו ב-1989, שבו נמחצו למוות 94 אוהדים אדומים (עוד אחד מת כעבור ימים, והאוהד ה-96 מת אחרי שהיה בתרדמת במשך מספר שנים). הרגשנות הסקאוסרית היא גם אחת הסיבות להתנשאות על ליברפול באנגליה בכלל ובלונדון בפרט, שתופסת את תושבי העיר הצפונית כבטלנים עם תחושות קיפוח לא מוצדקות. כל הסטריאוטיפים המכוערים והאיבה ההדדית התפוצצו לאחר אסון הילסבורו, כשהצהובון "הסאן" יצא עם הכותרת השערורייתית "האמת" והאשים את אוהדי ליברפול בשיכרות ובהתנהגות ברברית, שגרמה למותם. בהחלטה אמיצה, מדלג אדר במהירות יחסית על שנותיה המצליחות של הקבוצה, על "הבוט רום" המיתולוגי, על עידן שנקלי ופייזלי, ומקדיש את חלק הארי של הספר לטראומת הילסבורו, להשלכותיה הקשות על המועדון ועל אוהדיו, ובעיקר לאותו ערב מר ונמהר במערכת "הסאן" ולמלחמה ארוכת שנים בין העיר לעיתון שנולדה בעקבותיו.

האירועים בעקבות אסון הילסבורו חשפו את גבולותיהם הנפשיות של האנשים שנראו בילדותנו כבני אלמוות. שחקני ליברפול, שחזו באסון ממרחק של מטרים והיו חסרי אונים, חשו רגשות אשמה בעקבות הקטסטרופה וקרסו בזה אחרי זה. הקבוצה הפסידה את האליפות באותה עונה לארסנל במשחק האחרון, ולמרות שחזרה לעצמה עונה לאחר מכן ולקחה אליפות, הטראומה רדפה אותה, ובעיקר את אוהדיה, במשך שנים רבות. שחקניה נאלצו להשתתף בלוויות ובטקסי זיכרון והמשחק הפך כמעט משני. אפילו קני דלגליש, בעל התדמית הקשוחה, לא עמד במעמסה הנפשית. זו היתה אחת הסיבות לפרישתו מאימון הקבוצה כעבור שנה וחצי. דלגליש, אגב, הוא לא האדם היחיד בספר שמרים ידיים כתוצאה מקשיים כאלו. מתוארת גם נסיעתו הארוכה בדמעות של גרהאם סונס לאחר הפסד שבעקבותיו נחרץ גורלו בקבוצה. בפרק שעוסק בעלייתה של היריבה המושבעת מנצ'סטר יונייטד, מתואר הווידוי של אלכס פרגוסון, ששקל להכניס את ראשו לתנור לאחר הפסד קריטי, במהלך התקופה הקשה והארוכה שקדמה להצלחתו הפנומנלית עם השדים האדומים.

למרבה המזל, הספר לא עוסק רק בקשיים ובטרגדיות, אלא גם באותו גמר אירופי מופלא ב-2005, שאליו העפילה ליברפול כמעט במקרה וחזרה בו מפיגור 3:0 לניצחון בפנדלים, באחת הדרמות הגדולות בתולדות הכדורגל. למשחק הזה, שמתואר בפרוטרוט, מוקדש החלק האחרון בספר. אף על פי שנדמה שהכל כבר נאמר עליו, ולמרות שכל קוראי הספר צפו בו, קרוב לוודאי, יותר מפעם אחת, מצליח אדר להעניק גם לו זווית אישית. לספר יש רק נקודה חלשה אחת, והיא נוגעת בפרקים הנרחבים למדי שנוגעים לרוני רוזנטל, גיבור האליפות האחרונה בעונת 90'. כי בניגוד לאגדות הכדורגל הרבות שעמן שוחח אדר לצורך הכנת הספר, מדלגליש, דרך סונס ועד ג'ון בארנס, רוזנטל הוא היבש ביותר והכי פחות רגשן. זהו גם סוד הצלחתו בכדורגל האירופי, כך שבמקרה הנדיר שלו הקלישאה העיתונאית גם נכונה. מעבר לכך, הופעת שמו של שלמה שרף הישראלי כל כך באותם פרקים פוגמת במקצת בחוויה הצפון בריטית שהספר משרה על קוראו. החוויה הזאת, המסע הווירטואלי לליברפול המעוננת והקרירה, היא סיבה נוספת לקרוא אותו.