מוריניו חוזר לשורשים

ב-8 במרץ 2005 הגיעה צ'לסי לאחד מהפיקים הגדולים שלה בתקופת רומן אברמוביץ'. אחרי הפסד 2:1 לברצלונה בקמפ נואו במשחק הראשון של שמינית גמר ליגת האלופות הגיע הגומלין ובתוך 19 דקות כבר הוליכו הכחולים 0:3 משערים של גודיונסן, למפארד ודאף. המשחק הסתיים ב-2:4 וצ'לסי עלתה לרבע הגמר.

"אם היינו מפסידים הייתה נשארת לנו רק הליגה", אמר ז'וזה מוריניו אחרי המשחק, "אנחנו רוצים מוטיבציה נוספת, אנחנו רוצים יותר". צ'לסי אמנם נעצרה על ידי ליברפול בחצי הגמר של המפעל, אבל באותה עונה זכתה באליפות השנייה בתולדותיה והראשונה מזה 50 שנה. "הוכחנו להרבה אנשים באירופה שאנחנו קבוצה איכותית ושאנחנו יכולים להציג כדורגל פנטסטי", הוסיף אז פרנק למפארד. הגישה הזו - "בואו נראה להם" – הייתה אבן היסוד של צ'לסי בשנתיים הראשונות שלה תחת מוריניו, בהן זכתה בשתי אליפויות.

הפסד הליגה של צ'לסי לליברפול (2:0) בשלהי ינואר בעונה החולפת סימל את ההיפוך הגמור לדבריו של למפארד אחרי אותו ניצחון מול ברצלונה. לראשונה מזה שנתיים וחצי נדמה היה ששחקני צ'לסי ומאמנם לא מרגישים את הצורך להוכיח זורם בוורידיהם. בבוקר המשחק באנפילד חלה ריקרדו קרבאליו ולפתע סף השבירה של הכחולים התחיל להזכיר את הקלישאה על זה של הישראלים. "כששמעתי שריקרדו לא יוכל לשחק הבטתי על הפרצופים של השחקנים שלי והבנתי מה מתרחש בנשמתם", אמר מוריניו אחרי המשחק. צ'לסי נכנעה עוד לפני שעלתה על הדשא באנפילד ובאותם צהרי יום שבת הניצחון של ליברפול לא היה מוטל בספק מהדקה הראשונה של המשחק.

ביום ראשון הקרוב צ'לסי ומוריניו פותחים עוד עונה מול מנצ'סטר יונייטד במשחק מגן הצדקה, כשאותו מהפך תודעתי מסוכן מהעונה שעברה עדיין יושב להם חזק בראש. מוריניו יודע דבר אחד: כדי להשיב לחיקו את תואר האליפות הוא צריך, לפני הכל, להחזיר את אותו טירוף מקסים של צ'לסי, אותו רעב, אותו רוע, שהפך אותה מקבוצה נחמדה למכונה אכזרית. בלי זה, מוריניו יודע שהוא יפסיד את האליפות גם העונה.

מוריניו הוא מהמאמנים ששחקנים משחקים בשבילם. הגדולה שלו היא לא בטקטיקה או בניצול חולשות היריבה, למרות שגם באלו הוא מצטיין, אלא ביכולת שלו לקחת קבוצת שחקנים ולגרום להם לשחק בשבילו. על הכריזמה יוצאת הדופן שלו ועל היכולת הנדירה שלו לגרום לשחקניו למצות את המקסימום שבהם כדי להראות לכל העולם, נכתב כבר בעבר (לינק בתחתית העמוד) ואין סיבה להרחיב עליה שוב.

המלחמות שלו היו נגד אלכס פרגוסון, ארסן ונגר והשופטים, כי ארסנל ומנצ'סטר יונייטד סומנו כיריבות על התואר. את היריבות איתן הוא האדיר כדי להקנות לשחקניו הרגשת "זה אנחנו נגד כל העולם". כך שכח אותו קרבאליו את מרסיסייד וגם את בולטון, ברי, אולדהאם, סלפורד ועוד כמה מקומות באזור גרייטר מנצ'סטר, כשטען העונה ש"כל אנגליה רוצה שמנצ'סטר יונייטד תזכה באליפות".

אלא שבעונה האחרונה ליברפול הפכה לאיום חדש ומוריניו הכניס גם את רפא בניטז למשוואה. בנוסף המאמן היה שרוי בעיצומה של מלחמה קרה נגד ההנהלה ובסופו של דבר הוא לא הצליח להשתלט על כל הגזרות ולהטריף את שחקניו, איבד את האליפות ולא זכה בליגת האלופות, שהוצב כמטרה העליונה. העונה, מוריניו יודע, הוא צריך להחזיר את צ'לסי שלו לאותה פילוסופיה, אותה גישה, שעזרה לו לנצח בעבר את פרגוסון, ונגר ובניטס בליגה.

במהלך שלוש שנותיו הסוערות בגשר, מנאום ה"אני המיוחד" ועד התמיכה הפומבית בו מצד שני האנגלים הבכירים של הקבוצה, ג'ון טרי ופרנק למפארד, מוריניו אפילו לא ניסה להסתיר את רגשי הנחיתות שלו. תמיד הרגיש צורך להוכיח, תמיד רצה שיהללו אותו, שהצד שלו בהצלחת הקבוצה יקבל את המקום הראוי לו ולא ישכח.

יש מאמנים שלאורך כל הקריירה שלהם יעקבו אחרי כל מילה שנכתבת עליהם בעיתון, אחרי כל סקר בו שמם מופיע. מוריניו הוא כזה, או לפחות היה כזה. העייפות המנטלית מכל המרדף הזה אחר ההכרה אולי פגעה בו ובצ'לסי שלו, למרות שהיא מה שעשתה אותו ואת הצלחותיו.

הקיץ הפורטוגלי נשמע הרבה יותר מפוייס עם העולם ובמיוחד עם עצמו. "אני רוצה להיות יותר רך ורגוע השנה", אמר בשבוע שעבר, "אני מי שאני, אבל אנשים מנסים לנצל את האישיות שלי כדי להפוך אותי למשהו שאני לא. לאנשים יש תדמית לא נכונה שלי ואני רוצה להיות שונה". יכול להיות שהעונה ללא האליפות גרמה בדרך זו או אחרת למוריניו להבין שהוא לא חייב להוכיח את עצמו מבחינה מקצועית כל הזמן, אולי אברהם גרנט כבר הספיק לייעץ לו כיצד להפוך לחלקלק, אבל אם השנה הפורטוגלי ירגיש שהוא צריך רק להראות שהוא בנאדם טוב ולא רק מאמן טוב, אז צ'לסי הרוויחה.

מלבד השינוי הפרסונלי עליו דיבר המאמן הפורטוגלי, גם שיטת המשחק עתידה להשתנות. הפורטוגלי מתכנן לשוב לשיטת המשחק בה שיחק במשך השנתיים הראשונות שלו בקבוצה ושלמעשה איתה זכה בשתי אליפויות. "במערך של 4-3-3 יש אפשרות לשלב את שבצ'נקו לצד קלאודיו פיזארו ודידייה דרוגבה", הסביר.

בעבר, על פי השיטה הזו, שיחקו חלוץ אחד, שני שחקני אגף, שבזמן ההתקפות משמשים כמעט כמו חלוצים נוספים, ושלושה קשרים מרכזיים, ששניים מהם (באלאק, למפארד או אובי מיקל) תמיד מגיעים מהקו השני ומהווים איום התקפי לא פחות גדול מהחלוץ המרכזי. הפעם, על פי דבריו של המאמן, ייתכן שאת השלישייה הקדמית ירכיבו לעתים רק חלוצים ולאו דווקא שני שחקני כנף שייבחרו מתוך פלורן מאלודה, ג'ו קול, אריאן רובן ושון רייט פיליפס.

בהקשר הזה הגעתו של קלאודיו פיזארו תעשה רק טוב לכחולים. מבחינת כישרון ונתונים פיזיים, החלוץ הפרואני כבר מזמן צריך היה להיות אחד מהטובים בעולם בתפקידו. זו הסיבה בגללה הוא הגיע ללונדון, זו הסיבה בגללה הוא נשאר כל כך הרבה זמן בבאיירן מינכן. יהלום כזה לא זורקים כל כך מהר. אבל הראש לא ממש סייע לפיזארו להפוך לבאנקר בהרכב של הבווארים ועכשיו הוא יגיע לעמדה נהדרת עבורו, אמנם על הספסל, אבל בקבוצה הרבה יותר יומרנית.

פיזארו ייכנס לנעליים של איידור גודיונסן, זה שבימיו בצ'לסי אף אחד לא ציפה ממנו לסחוב את ההתקפה ולהפיק למעלה מ-20 שערים בעונה, אבל שבכל זאת נכנס ולא פעם שינה את המשחק. אלא שפיזארו טוב בהרבה מהאיסלנדי והתרומה שלו העונה תהיה ענקית.

בעיה שכן עשוייה לצוץ תגיע זמן לא רב אחרי רצף המשחקים הרצחני של סוף השנה האזרחית. מיקאל אסיין, ג'ון אובי מיקל, דידייה דרוגבה וסולומון קאלו צפויים להמריא לגאנה וליטול חלק באליפות אפריקה שתפתח ב-20 בינואר ותסתיים ב-10 בפברואר. בתקופה הזו תערוך צ'לסי ארבעה משחקי ליגה, אחד מהם נגד ליברפול, כשאחד נוסף, בחוץ מול טוטנהאם, ייערך מספר ימים אחרי שהאליפות תיגמר וייתכן מאוד שחלק מהשחקנים לא ישובו עד אז. האפריקאים מציפים כל ליגה גדולה באירופה ובעיקר את האנגלית. פורטסמות, ארסנל, ניוקאסל ואחרות צפויות לחסר מספר שחקנים, אבל אצל צ'לסי העניין עשוי להפוך למכריע.

כדי לנסות ולהימנע מצרות במהלך התקופה הזו או מבעיית פציעות קשה כמו זו ממנה סבלה צ'לסי לאורך כל העונה שעברה, מוריניו הרחיב את הסגל שלו הקיץ. לפני שנה צ'לסי סבלה מההיעדר עומק בעמדת הבלמים והאשמה הישירה נפלה על מי שבנה את הקבוצה בקיץ, גם אם בחורף לא נתנו לו את מה שביקש. בשביל זה הוא הביא הקיץ את טל בן חיים, אחד מהבלמים הטובים בליגה, שהגיע לצ'לסי רק בזכות.

גלן ג'ונסון לא יושאל העונה כל כך במהירות, דני אלבס עדיין מועמד ולמרות הפארסה עם אלכס, שנחת בהיתרו ומיד המריא לברזיל אחרי ששמע מפקידי המכס שהוא לא צפוי לזכות ברשיון עבודה, הברזילאי עדיין עשוי לחתום ובכל מקרה חוליית ההגנה עובתה. בינתיים מוריניו מסרב לוותר על רובן ורייט פיליפס ונדמה שאת מסקנות עונת הפציעות הוא הפיק ותיקן.

עונה אחת ללא אליפות גרמו לפרשנויות הנוגעות לצ'לסי להיות מקושטות במילים כמו "חזרה" או "החדשה". על מה ולמה? הכחולים נאבקו על כל התארים האפשריים עד רגעיה האחרונים של העונה שעברה והגביע וגביע הליגה בהם "הסתפקו" הם דאבל שרוב הקבוצות באנגליה היו חיות עליו במשך עשור.

ובכל זאת, התכנון בכתבה על צ'לסי של העונה הקרובה היה לעסוק בג'ון אובי מיקל, שחקן מדהים שבתוך שנתיים-שלוש יהפוך לאחד מהחמישה הטובים בעולם. שון רייט פיליפס אמור היה לקבל כאן מחמאות ולזכות בתחזיות על קאמבק מדהים וגם היכולת של גלן ג'ונסון במשחקי ההכנה צריכה הייתה לקצור שבחים, אבל בסוף כל הנחלים זרמו למוריניו. למרות ששלושת מקבלי השכר הגדולים ביותר בליגה משחקים בקבוצה, הוא הכוכב הראשי שלה.

מוריניו מרגיש שאת צ'לסי הגדולה, שמעוד קבוצת צמרת אנגלית הפכה לאימפריה אירופאית, הוא בנה. הרכושנות שלו עליה ועל הצלחתה טבעית ומוצדקת. ג'ון טרי, פרנק למפארד ודידייה דרוגבה חייבים לו את קפיצת המדרגה שביצעו וזו כנראה הסיבה שהשניים הראשונים הגנו עליו ודאגו להחמיא לו יותר מפעם בעבר.

ייתכן מאוד שעם מאמן אחר צ'לסי הייתה זוכה בתארים, אבל בלי מוריניו היא לא הייתה אותה צ'לסי. לפני כשבועיים התראיין המאמן הפורטוגלי וסיפר על התרגשותו מכך שלראשונה בקריירה הקצרה שלו הוא פותח עונה רביעית עם אותה קבוצה. יחזיר את האליפות ללונדון או לא, אנחנו נמשיך ליהנות. כי כמו שמוריניו טבוע בדם של צ'לסי והיא טבועה בדמו, כך שניהם, תחת תרבות האינסטנט שכבר פשטה על הכדורגל מזמן, טבועים בדמו של הכדורגל העולמי.