קרטיס של כבוד

פרישתו של קרטיס מרטין, אחד הרצים האחוריים הגדולים בהיסטוריה של הפוטבול המקצועני וג'נטלמן ענק, אינה מפתיעה, מכיוון שמרטין לא שיחק בעונה ומשהו האחרונות עקב הפציעה הקשה שקטעה את הקריירה שלו בתחילת עונת 2005. הפרישה הזו לא יכלה להגיע בזמן סמלי יותר בשביל עולם הספורט האמריקאי בפרט והעולמי בכלל, עולם שהולך ומתערער לאחרונה.

במשחק בו האגו מנופח, המשכורות קיצוניות והמעמד חשוב לא פחות מהיכולת, במשחק בו כל כך הרבה שחקנים מדברים יותר ממה שהם עושים וכל כך הרבה שחצנים מסיימים את הקריירה נמוך בהרבה מנקודת הפתיחה, קרטיס מרטין הוא דמות נדירה ואחת שיש הרבה מה ללמוד ממנה. עם השקט המוחלט שלו, עם המודעות החברתית הגבוהה ומדיניות ה"קבוצה קודם", שבתחילת הקריירה הרבה אמרו שיהיו בעוכריו ובסופה מעלה אותו לדרגת הערצה, עם עונה אחר עונה של יציבות ברמה הגבוהה ביותר ועם אצילות, שנשתמרה גם אחרי הפציעה שסיימה את הקריירה שלו, גם על הספסל בעונה פלוס האחרונות שלו ואפילו במסיבות העיתונאים שסיימו את הקריירה הספורטיבית, במרטין יש את כל מה שהיינו רוצים לראות בספורטאי.

הספורט האמריקאי עובר היום את אחת התקופות הקשות בהיסטוריה שלו, אולי הקשה בתולדותיו. אין מקצוע שלא עובר חקירות אגרסיביות מכל כיוון אפשרי, הקשורות לשחיתויות, אלימות, מרמה וכל מה שמסמל חוסר ספורטיביות. תעשיית הרג הכלבים של מייקל ויק, פרשיית הסטרואידים של בארי בונדס, מכירות המשחקים של טים דונהי, החשדות (שקטות ומודחקות ככל שיהיו) על לאנס ארמסטרונג, פרשיית נבחרת הלאקרוס של דיוק, הפעילויות הפושעות של פאקמן ג'ונס וחבר מרעיו ואין ספור עניינים שונים נוספים מאפילים על כל ניסיון לחזרתו של הספורט להיות מה שהוא נולד להיות – אירוע חברתי ומשפחתי, מהנה, מרגש ואנושי.

פרישתו של מרטין נראית כנצנוץ מרוחק של הדרך בה הדברים היו אמורים להיות. ספורטאי שלא אמר מעולם מילה רעה על אדם שעבד איתו, ספורטאי שהשקיע את מיטב מרצו בעשייה ובתרומה לחברה, ספורטאי שבה לעשות ספורט ולתת את כל מה שיש בו, לא רק לנפץ שיאים.

מרטין התחיל לשחק פוטבול רק בבית הספר התיכון, עקב לחציה של אימו להשתתף בפעילויות חברתיות. כשהגיע לאוניברסיטה של פיטסבורג הציפיות החלו יוצאות משליטה. אחרי מספר אימונים, ההשוואות לטוני דורסט, הרץ האחורי הגדול ביותר בהיסטוריה של המכללה, שהביא אותה לאליפות וזכה בפרס ההייזמן, החלו מתרוצצות בכל רחבי הקמפוס. מרטין לא הגיע להישגים קרובים לאלו של דורסט אבל סיים שלוש עונות מכובדות במכללה, נבחר לרץ האחורי הטוב ביותר בביג איסט בשנת 1993 וויתר על עונתו האחרונה במדי הפנתרים למען קריירה מקצוענית.

מרטין הודה שהוא לא חשב יותר מידי על קריירה מקצועית כששיחק במכללה, אבל פציעה בעונתו האחרונה הכריחה אותו להחליט על כיוונו וההזדמנות היתה בפתח. "מעולם לא הייתי מעריץ גדול וגם לא צפיתי ביותר מדי במשחקים בטלוויזיה", הוא אמר, "אבל היתה הזדמנות לשחק ב-NFL ולנצל את זה כדי לעשות כמה דברים חשובים".

מרטין נבחר בבחירה ה-74 (סיבוב שלישי) בדראפט של 1995 על ידי ניו אינגלנד, שקיבלה את הבחירה מפילדלפיה תמורת הפול בק קווין טרנר. הוא הגיע לקבוצה שהיתה צריכה מאוד רץ אחורי דומיננטי ומצא עצמו כפותח מהרגע שרגלו דרכה על הדשא של פוקסבורו. ואיזו עונה זו היתה: 1,487 יארד, 14 טאצ'דאונים, הופעה בפרו-בול ובחירה לרוקי ההתקפי של השנה. הקבוצה, בהנהגת ביל פארסלס ודרו בלדסו, סיימה את העונה במאזן שלילי אבל בעונה הבאה שבה מכוונת מטרה. 1996 היתה עונתם הגדולה הראשונה של הפטריוטים מאז 1985 וההופעה השנייה בהיסטוריה של הקבוצה בסופרבול. מרטין היה הכוכב הגדול, אחרי פלייאוף נהדר שכלל 166 יארד ושלושה טאצ'דאונים נגד פיטסבורג בסיבוב הראשון. בגמר גרין ביי הפכה אותו למטרת ההגנה שלהם ועשתה הכל כדי למנוע ממנו לרוץ ולהשתלט על המשחק ולמעשה נתנה לבלדסו לנסות לנצח אותה, עם צוות רסיברים שכלל בין השאר, אגב, את טרוי בראון, שעדיין משחק בקבוצה. מרטין סיים את המשחק עם 42 יארד והבקעה אחת, בלדסו עם 253 יארד ושני טאצ'דאונים, אבל 4 חטיפות אומללות.

בשנה שלאחר מכן החליף פיט קארול את פארסלס בתפקיד המאמן, הפטריוטס כבשו שוב את ראשות בית ה-AFC מזרח והפסידו בסיבוב השני של הפלייאוף לג'קסונוויל. זו היתה השנה האחרונה של מרטין בקבוצה. ב-1998 הוא עבר למדי הג'טס וחזרה אל זרועותיו האוהבות והמתגעגעות של הטונה, בהעברה שעוררה הדים רבים. היריבות בין שתי הקבוצות היתה איומה. מרטין קיבל מניו יורק הצעה של 36 מיליון בשש שנים, אותה הפטריוטס לא השוו, ולבש את המדים הירוקים, אותם לא פשט עד לפרישתו מהמשחק.

הג'טס הגיעו עם מרטין למאזן של 4:12 ועד לאליפות ה-AFC, אותה הפסידו לברונקוס (עם ג'ון אלווי וטרל דיוויס) שזכו באליפות. בסיבוב השני של אותו הפלייאוף, נגד ג'קסונוויל, מרטין נתן את אחד המשחקים הגדולים בחייו, עם 182 יארד ושני טאצ'דאונים. הג'טס ניצחו 24:34.

בשנים הבאות מרטין המשיך לעשות חייל, למרות שהסילונים לא הצליחו לשחזר את ההצלחה של עונת 1998. עזיבתו של פארסלס והגעתו של הרמן אדוארדס פגעו בקבוצה. מרטין המשיך לייצר עונה אחר עונה של מספרים יפים, אבל הקבוצה סביבו לא התרוממה מעל הבינוניות. עונתו הגדולה ביותר, מבחינה סטטיסטית לפחות, הגיעה בשנת 2004, בגיל 32, עם 1,697 יארד, 12 טאצ'דאונים וממוצע של 4.6 יארד לנשיאה, הטוב בקריירה שלו. הוא זכה לראשונה בראשות הרצים האחוריים (יארד אחד יותר משון אלכסנדר) והג'טס הגיעו לסיבוב השני של הפלייאוף, שם הפסידו לסטילרז בהארכה 20:17.

שנת 2005 היתה הקשה בקריירה של מרטין. במשחק השני של העונה, נגד מיאמי, הוא נפצע בברכו הימנית. הוא המשיך לשחק ופציעה נוספת, במשחק הרביעי נגד בולטימור, החמירה את המצב. למרות סחוס קרוע מרטין המשיך לעלות על המגרש, כמו שעשה כל הקריירה שלו והמשיך לשחק עד המחזור ה-12, בעונה אומללה בה הצליח לחצות את מכשול 100 היארד רק פעם אחת.

המשחק האחרון של מרטין בקריירה, כמה סמלי, היה נגד הפטריוטס. הוא ירד מהמגרש דואב ולא התלבש לקראת המשחק הבא נגד אוקלנד. קרטיס מרטין לא עלה שוב על מגרש פוטבול. זה היה המשחק הראשון אותו החמיץ אחרי 126 משחקים רצופים. היה ברור שרק פציעה קיצונית במיוחד יכולה למנוע ממרטין לעלות על המגרש שוב. מסוג הפציעות שמחסלות קריירה.

מרטין סיים את הקריירה שלו במדי הסילונים כרץ האחורי הגדול ביותר ששיחק בקבוצה. הוא מדורג במקום הרביעי בהיסטוריה של הליגה ביארדים עם 14,101 (אחרי אמיט סמית', וולטר פייטון ובארי סאנדרס), שלישי בהיסטוריה בנשיאות עם 3,518 ואחד משניים בלבד שהשיגו יותר מ-1,000 יארד בעשר שנותיהם הראשונות בליגה (סאנדרס הוא השני. רק שחקן אחד, אמיט סמית', השיג 11 עונות כוללות של יותר מ-1000 יארד בקריירה). אגב, מתוך כבוד לעזרתם הקריטית של שחקני קו ההתקפה בהצלחה שלו, מרטין נהג להפריש 100 דולר לכל אחד משחקני הקו בכל שבוע בו עקף את 100 היארד.

ומה היה למרטין להגיד במסיבת העיתונאים בה הודיע על פרישתו? "אני לא רואה בזה זמן עצוב. מישהו שאל אותי אם יש רגע ספציפי שבולט כטוב ביותר בקריירה שלי ועניתי לו – עכשיו. ראיתי את עצמי מכוון למטרה ונשאר על אותה המטרה ובסופו של היום הדברים התבררו כטובים יותר ממה שהתכוונתי שיהיו מההתחלה". בשנה שעברה מרטין בילה את זמנו על הקווים ובאימונים במנטור ויועץ לוושינגטון ויוסטון שהחליפו אותו ומקורבים אומרים שהוא עשה את העבודה עם חיוך וענווה, בלי להביע עצב, קנאה או חרטה.

מרטין היה תמיד נדבן גדול. הוא תרם 10% מהמשכורת שלו באופן קבוע, מעונתו הראשונה בליגה, לארגונים התומכים במחוסרי עבודה ובית. הוא היה תמיד איש של הקהילה, נותן, מסייע ו'יורד אל העם'. מרטין ידע לדבר יפה, למרות שלא בקול רם, ואחת האמירות היותר מוצלחות שלו מהדהדת בראשי עד היום: "משהו שלמדתי הוא שספורטאים, בעיניי הציבור, נחשבים לכאלו לוחמים עד שהם כמעט לא אנושיים. הרבה אנשים משווים כוח פיסי לכוח נפשי ורוחני. אני חושש שהם שוכחים שאנחנו אנושיים, בדיוק כמותם, ואנחנו רגישים בדיוק כמותם. אבל פוטבול פותח את דלת ההזדמנויות להשפיע על חייהם של הרבה אנשים".

היום הוא נראה שלם עם המצב ועמוס בתכניות לעתיד. הוא רוצה לרכוש קבוצה, כך הוא מצהיר, וכך להגיע ליותר לבבות ולחלק מעצמו לכמה שיותר אנשים. במבט לאחור על קריירה נדירה נראה כאילו הוא השקיע כל כך הרבה במהלך השנים רק כדי להשיג את דרכו לחייהם ואמונם של יותר אנשים על מנת להשפיע ולתרום. חבל שאין יותר כמוהו.