מכבי חיפה 93/4 – נתניה 77/8

כדי להתמודד עם קבוצה חזקה, אף פעם לא מזיק שיהיה לך קצת ריגול מבפנים. מישהו שמכיר את ההווי של העיר, מישהו שיודע את האויב. לנו, למשל, יש את רוני לוי, הקשר הדפנסיבי הכי טוב בארץ, ואת משה גלאם. אין טובים מהשניים האלה כדי להכיר כל דוכן של סנדביץ' טוניסאי וכל משבצת על הטיילת של נתניה, ועל הספסל עוד יש לנו את שי הולצמן. רוני ומשה יודעים יופי מי הייתה נתניה של 1978, ויותר מזה – כשחקנים הגנתיים שנותנים גולים בשפע, הם גם יודעים בדיוק מה לעשות כדי לעצור אותה ומה לעשות על מנת לעקוץ אותה.

דוד לביא, למשל, לא ממש מפחיד אותנו, כי בהנחה שהוא שחקן קצת יותר הוגן ממאיר מליקה, את הרגל של רומן פץ הוא לא ישבור, ובאוויר הוא לא יכול עליו. תצחקו, תצחקו, אבל גם רפי כהן שלנו יידע להסתדר עם כדורי הגובה שמגיעים לכיוון הראש של לביא, ומכנס בכלל לא יצליח להיכנס לרחבה. ומכנס, כידוע, לא שווה הרבה מחוץ לרחבה. חיים בר? שחקן נחמד, אבל נו, באמת – כמה שחקנים כמו ראובן עטר הוא פגש בקריירה שלו? בכלל, יש לנו עצה בשביל בר: לך דבר קצת עם אלכסנדר פולוקארוב ממכבי ת"א. בטוח שהוא יגיד לך שלא כדאי לכם לעלות למגרש כשמר תלתלים בסביבה.

אתם מבינים? מכבי נתניה שיחקה בעידן שבו כדורגל היה בעיקר כסאח. בגלל זה היא הייתה צריכה בלם כמו בר בהרכב, ולנו יש את רומן, אהרוני, גלאם וחרזי, שחקנים שתמיד תראה על כל המגרש, לא רק בחלק המסומן שלהם מאחורי קו החצי, משל היו איזה יוסי זאנה. אלברט גזל שחקן טכני? וואלה? הצחקתם את ברקוביץ'. מוטל'ה? אחלה שחקן בסוף שנות ה-60, אבל אין לו מה לתת מול המהירות של אלון חזן, שאצלנו תופקד כחצי קשר אחורי (!) ועשה טרור לכל מגן שמאלי. מכבי נתניה היא פיקציה, והגיע הזמן שתבינו את זה. על רמי לוי ובני יהודה נחמד לקחת גביע ועל בלאיש ושמשון ת"א אפשר לקחת אליפות, אבל היי, אתם יודעים – אנחנו לא בני יהודה, מכבי יפו או בית"ר ת"א. שלום לך, נתניה.

האמת, לא רצינו את המפגש הזה בחצי הגמר. גם אנחנו נהנינו לצפות במכבי חיפה של שפיגל, אבל אם צריך לטהר את ההיסטוריה מכמות הליקוקים הלא מוצדקים שהיא הרעיפה על מכבי חיפה ההיא כדי לנצח אותה בטורניר, אין לנו ברירה אלא לגשת למלאכה. לפני שנתחיל רק נזכיר לכם, שחצנים נפוחים, שבליגה שבה נתניה זכתה באליפות לא היו כאלה פערים בין הקבוצות, במיוחד בשנות השבעים, בהן לכל מועדון קטן היתה מוטיבציה לזכות בתואר. נכון, בני יהודה ושמשון לא מתגלגלות יפה על הלשון כמו השם פארמה (אגב, בסוף עברתם אותם? לא ראינו את הפנדלים), הניב המזרחי הזה זר לסקנדינבים מהכרמל, אבל זאת האמת: הרבה יותר קשה לזכות בדאבל בליגה תחרותית, צמודה, שלא מוכרעת על-פי כמות הכסף שהבעלים משקיע.

בכוונה הזכרנו את המילה דאבל. קבוצה מושלמת, עליונה, נשגבת מתארים זמניים, זוכה אך ורק בדאבל. לא משנה מי היריב, לא משנה כמה פעמים ניצחת אותו, תמיד כיף להתעלל בו מחדש. מכבי חיפה של 93/4, עם כל הדאווין של ה-0:5 על מכבי תל-אביב והשידור הישיר המפורסם מהמשחק ההוא, לא הצליחה לשמור על יציבות והפסידה קצת אחר-כך לאותה קבוצה של גרנט בגביע. למכבי נתניה 78', קבוצה מושלמת אמיתית, זה בחיים לא היה קורה. לכן מכבי חיפה של 1993/4 היא קבוצה מצוינת, אבל לא מושלמת. בשביל להיות קבוצה מושלמת צריך גם עמוד שדרה.

קבוצה מושלמת יוצרת שושלת ולא מסתפקת בתואר ראוותני אחד, ואחר-כך מתפרקת ומפסידה את האליפות פעמיים למכבי תל-אביב ופעם אחת לבית"ר. למכבי חיפה, פוסט 93/4, לא היה את הניצוץ האמיתי להמשיך לעוד אליפות או סתם לדאבל, הרבה בגלל שזאת קבוצה שחוברה לה בכסף. התלכיד של חיפה היה די מלאכותי. יהיו שיגידו שהכל בגלל שראובן עטר עזב, אבל גם נתניה החליפה שחקנים ולא נתנה לשום דבר לשבור אותה. מכבי נתניה של 78' המשיכה אחר-כך לעוד שתי אליפויות מרשימות (שוב: בליגה הרבה יותר תחרותית, בלי פערים משמעותיים), וזה אחרי שהיא זכתה כבר בשתי אליפויות קודם לכן. במכבי נתניה היה ניצוץ של קבוצה חד פעמית, בחיפה, כפי ששמתם לב, לא. את הבלון הזה שנקרא מכבי חיפה 1993/4 פוצצו אחר-כך די בקלות, כאשר חלק מקבוצות הליגה הבינו שאין ממי לחשוש. אין לנו ברירה אלא לחזור על המעשה הלא פופולרי הזה, בעיקר על מעריציו העיוורים של שפיגל בתקשורת, ולעלות לגמר.

זה היה צריך להיות הגמר, ואם היה אפשר לחלק שני תארים, אולי שתי הקבוצות היו זוכות. אבל כרגיל, כמות המחמאות והערצה שנשפכו על הקבוצה של שפיגל עלו לה בהכנה המנטלית למשחק. שפיגל המשיך לדבר על טקטיקה ופחות על מוטיבציה, אבל הלהט של נתניה, בנוסף לכישרון ואותו ניצוץ שהוזכר קודם, שולחים את המכונה של פרלמן לגמר, אחרי 3:4 בלתי נשכח בחצי הגמר. מכבי חיפה היתה קבוצה מצוינת, כפי שכבר אמרו כאן, אפילו מדהימה, אבל לא חד פעמית כמו נתניה של 1977/8.