הקרב על מלאבס

חברים יקרים וצעירים, בספורט, ההבדל בין מנצחים למפסידנים הוא כל העניין. עם כל הכבוד לנסיקה בשנות ה-80, לכדורגל היפה ולמאבק ההירואי על תואר האליפות - גביע מדינה אחד לא הופך קבוצה מצוינת לקבוצה גדולה, בטח שלא אגדית. הפועל פ"ת של 1991/2 היא המשכו של הדור שהגיע לבאר ולא ידע איך לשתות. במאני טיים, זו קבוצה שלא סיפקה את הסחורה. כמה שחקנים בדיוק היא שלחה לנבחרת ישראל? היו בה כישרונות גדולים? איך היא יכולה לייצג את המועדון, אם היא סיימה 3 פעמים רצופות כסגנית אלופה? את עונת הגביע של 92' היא סיימה בכלל במקום הרביעי, מרחק 32 נקודות מהמקום הראשון. לקחתם קבוצה סימפטית, שכוכבה דרך בתקופה הטרום-אירופית, ואתם רוצים שהיא תייצג את הפועל פ"ת במאבק על אלופת כל הזמנים? תגידו, מה עישנתם?

שחקני הכדורגל כיום הם גברים מטרוסקסואלים, שבזמנם הפנוי משוטטים בקניון ושוברים את הראש מה ירשים יותר את הצמודה בוולווט- גופיה מבליטת שרירים או טסות מראה לאוטו. בסוף הם קונים גם את זה וגם את זה, כי אם אפשר, אז למה לא. הפועל פ"ת של השנים ההן עשתה היסטוריה, שחקניה בנו את הארץ בידיהם ואת הכדורגל הישראלי ברגליהם. הפועל פ"ת של התקופה הזו היא אחת הקבוצות החשובות בכדורגל הישראלי מאז החל את צעדיו. זו הקבוצה הראשונה שזכתה באליפות מחוץ לעיר תל אביב, תוך שהיא קובעת רצף בלתי שביר של 5 אליפויות רצופות. במילים: חמש. בעונת 1960/1 זכתה הקבוצה באליפות עם שיא של 81.8 אחוזי הצלחה (כן, כן, יותר מחיפה של 94'). אגדות כדורגל כמו נחום סטלמך, יעקב ויסוקר, בועז קופמן והאחים רצאבי פירקו את היריבות בליגה, והאיש שדרך בחלק מהתקופה על הקווים, ג'ק גיבונס, אף אימן קודם לכן את נבחרת ישראל. את הקבוצה שסיפקה הצגות בלתי נשכחות אהדו מדן ועד אילת, וההפסד שלנו הוא שלא היתה שם טלוויזיה כדי לתעד את כל זה. הפועל פ"ת של אותן שנים היתה הכדורגל הישראלי כולו. וכן, יש לה מה למכור גם היום, בכדורגל האלק מודרני.

נוסטלגיה היא צביעת ההיסטוריה בגוונים יפים ומחמיאים, בהם העבר נראה טוב יותר, נכון יותר וראוי יותר לעומת הכאן והעכשיו. זו מן נטייה אנושית כזו להתרפק על זיכרונות ילדות, להאמין שפעם היה פה שמח לפני שנולדנו, ושהנוער של היום הוא לא הנוער של פעם. אבל כשבאים לבחון אמיתות, יש להביט להפועל פ"ת של העבר בעיניים, ולומר ללא כחל וסרק: כבודכם במקומו מונח, אך מבחן הזמן משאירכם מאחור. הרבה אגדות צמחו בהפועל פ"ת, הישגי העבר של המועדון הם בלתי נשכחים, אבל בואו נזכור את ההקשר. הכדורגל בארץ היה חובבני וזאת בלשון המעטה, רמת המשחק אינה אפילו ברת השוואה לימינו, ועם כל הכבוד לרצף האליפויות של המלאבסים, ניצחונות רבי שערים על קבוצות כמו הפועל בלפוריה, לא בדיוק מוסיפים זוהר לתקופה ההיא.

אמנם לקבוצה של סוף שנות ה-80 ותחילת שנות ה-90 אין אליפות, אבל זו היתה קבוצה, שתאמינו או לא, היתה שווה דאבל. זה לא המקום להרחיב על סיום עונת 1990/1, שבה חיים ליפקוביץ' פסל ליוסי שושני שער ששווה אליפות מול הירוקים, כשבאותו שבוע עובדיה בן יצחק הרחיק את גיא גת בדקה ה-2 של גמר הגביע, והשאיר את הכחולים חסרי תואר ואת חיפה עם דאבל. משום מה התייחסו להפועל פ"ת כקבוצה קטנה, שאפשר לדפוק אותה, וזה מלמד משהו גם על עוצמתה של תהילת העבר. הצדק נעשה עונה אחר כך, כשזאביק זלצר הוליך את ההרכב של אותן שנים אל זכיה בגביע מול מכבי ת"א. הפועל פ"ת הציגה כדורגל התקפי, מלהיב, לעיתים דורסני והתהדרה אף היא בשמות גדולים כמו ניר לוין, אלון חזן ורפי כהן. הפועל פ"ת של 92' עשתה היסטוריה כישראלית הראשונה שהופיעה בגביע המחזיקות, ואף ניצחה את קבוצת הפאר פיינורד רוטרדם (!). אמרתם שמות גדולים מהעבר? אז מה תגידו על וואליד באדיר, אדורם קייסי, אלון חזן, מוטי קקון ועוד רבים וטובים שצמחו במועדון בתקופה ההיא, או החלו את פריחתם המקצועית בשורות הכחולים, והפכו לחלק חשוב בכדורגל הישראלי. אז נכון, אין אליפות, אבל במבחן הזמן הפועל פ"ת הקדומה לא מסוגלת להתמודד כשווה לאף אחת מהאלופות שבאו אחריה. הפועל פ"ת שהניפה את הגביע, דווקא כן.

קשה לדעת איך הפועל פ"ת הקדומה היתה מתפקדת בכדורגל של ימינו, ולחילופין אילו הישגים היו קובעים שחקניה המוכשרים, אם היו נהנים מאיכות התשתית ורמת האימונים הקיימת כיום. דבר אחד בטוח: הפועל פ"ת של סוף שנות ה-50 ותחילת שנות ה-60 היתה אלופה אמיתית - גאה, עוצמתית, מרתיעה ושוברת שיאים שנחקקו לעד על לוח ההיסטוריה של הכדורגל הישראלי. הפועל פ"ת המודרנית היתה הרבה דברים, אבל לא אלופה. אין פה ממש מץ' אפ. העבר מביס ללא תנאי את התקופה המודרנית, והפועל פ"ת של נחום סטלמך נוגחת את דרכה קדימה אל הטורניר עם ניצחון מוחץ של 2:4, אחרי שגיא גת הורחק בדקה השנייה והמאמן שלו התפרץ.