ליגת האלופות: סיני מול שייע

די צורם להעלות על הדעת שקבוצה כמו הפועל ת"א של 1985/86 תהיה אפילו מועמדת להיות הקבוצה הטובה בכל הזמנים. מה עם הקבוצה של סיני, דרייפוס וטורק מ-1981 (שכואב הלב לא להכניס אותה, בעיקר בגלל שיר האליפות המצוין שלה?), זו של 1988 או זו של עונת הדאבל ב-2000? אחרי הכל, בהפועל ת"א של 1986 לא היה סקורר טבעי, למרות שאם היא נורא התעקשה, היא הייתה משחקת עם שני חלוצים (יאני ולנדאו). גם שוער מי יודע מה לא היה שם (אלטר אחרי שיאו וטליאס). מי שכן היה שם הוא משה סיני קוסם אחד, מוריס ז'אנו נשמה אחד, אלי כהן נינג'ה אחד ועוד שמונה לוחמים, שגנבו אליפות למכבי חיפה ברגע האחרון, בגול הכי שנוי במחלוקת בהיסטוריה של הכדורגל שלנו. על הקבוצה הזו אמר דוביד שוייצר ש"אליפות לוקחים עם 0:1 בבית ותיקו בחוץ", ואין צורך להוסיף.

ב-1969 חלקנו הגדול עדיין לא נולד, אבל המיתוסים שם והולמים במלוא עוזם. מה שאנחנו יודעים הוא שבקבוצה של 1969 שיחק גם רוני קלדרון, ושנה לאחר מכן, במונדיאל, ייצגו אותה ארבעה שחקנים: פייגנבוים, פרימו, חזום וג'ורג' בורבה הנפלא. קלדרון לא היה שם כי היה עדיין נער קטן עם בעיות גדולות, אבל את הרעיון הבנתם, זו הייתה קבוצה ששנתיים אחרי הזכייה בגביע אסיה ניפקה את הכדורגל הכי טוב ביבשת - קבוצה התקפית, מוחצת, אטרקטיבית – בדיוק ההיפך מהפועל ת"א שאנחנו בדרך כלל מכירים. תנו לרוני קלדרון את בית"ר ירושלים בשלב הבא, והאוהדים הצהובים שוב יפוצצו משחק מתוך תסכול.

אם תשאלו אוהד אמיתי של הפועל ת"א מה התוצאה החביבה עליו, הוא יגיד לכם 0:1. אם תשאלו אותו איך הוא רוצה לקחת אליפות, הוא ישיב לכם: "מצדי גול ביד, בנבדל, בדקה ה-90". לאוהדי הפועל ת"א מעולם לא הייתה חשובה האסתטיקה, ולכן כל הדיבורים המוגזמים על "כדורגל אטרקטיבי" בכלל לא מעניינים. שחקן כמו רוני קלדרון היה לא יותר מקוריוז של כמה שנים לפני שהסתבך בברזיל ונעלם, ועובדה היא שאחרי האליפות הזו הפועל דשדשה במשך 12 שנים בליגה עד לאליפות הבאה.

הקבוצה של 1985/86 היא משאת נפשו של כל אוהד אדום. אליפות של הגנה, אליפות של משמעת ואמונה, אליפות של מזל והכי חשוב – אליפות כנגד כל הסיכויים, של "כל העולם נגדנו". מי בכלל האמין שהם מסוגלים לנצח את חיפה? זאת אומרת, מי חוץ מסיני עם מגע הקסם שהעמיד את לנדאו מול אבי רן? מי חוץ מז'אנו, שהבקיע שער מצחיק ומוזר בבאר שבע מחזור לפני כן, ומי חוץ מאלפי אדומים בבלומפילד, שראו קבוצה שנותנת את הנשמה ואת הלב בכל משחק, ועושה את זה כמו שדוביד אוהב – 0:1 קטן בבית, תיקו גדול בחוץ? הפועל ת"א של 1985/86 היא הבבואה והצללית של הסמל שעל החולצה. לא זו של הפועל ת"א 2000, לא זו של 1981 ובטח ובטח לא זו של 1969. ראיתם את הלוחמים של דונגה לוקחים את הקופה אמריקה? בדיוק באותו סגנון הפועל של 1985/6 תיקח את הטורניר הזה!

כשמעמידים אחד מול אחד את ההרכבים, מגלים שהפועל ת"א של 1969 הייתה טובה יותר. אם סיני היה הנשק החם של 1986, הרי שגוגו מורדכוביץ', שמעון בן יהונתן וקסטרו ידעו לצופף את האמצע. בלי סיני, כולם יודעים איך נראית ההתקפה של 1986. אקהויז וזאנה בלמים נחמדים, אבל דאחיל רבכום, להעמיד מולם את שייע, ג'ורג' בורבה ועוד להעלות מהספסל את קלדרון? גם ההגנות המודרניות, המעובות, הפיזיות, לא היו עומדות בפניהם. 60 דקות החזיקה הפועל 86' מעמד (בלי לבעוט אפילו פעם אחת לשער של אבי בנימין), עד ששייע נתן את הראשון. שתי דקות לסיום גלגל קלדרון מול אלטר השרוע, עשה 0:2 והפועל ת"א של 69' ברבע הגמר. בית"ר ירושלים, הנה אנחנו באים.