ליגת האלופות: בית"ר נגד בית"ר

לא נוח להגיד את זה, זה אף פעם לא נעים להנחית את הזיכרונות המתוקים שלך על הקרקע, אבל בתחרות מעין זו צריך לומר את האמת: האליפות הראשונה של בית"ר נהנית מאובר נוסטלגיה, כשבעצם היא הושגה בדיוק בחלל שיצרו הדעיכות הזמניות של הפועל תל-אביב ומכבי חיפה, שליטות שנות ה-80, הוא העשור השחור של מכבי תל-אביב. מי בכלל סיכנה את בית"ר באותה עונה, בני יהודה? אחרי כל הפאשלות בשנות השבעים והשמונים, בהן בית"ר נהגה לשמוט תארים שכבר היו לה בידיים, זאת היתה הדרך היחידה להביא אליפות ראשונה: בלי יריבה של ממש. חוץ מזה, כמה שחקנים גדולים היו בבית"ר של אותה עונה? אוחנה, מלמיליאן, אבי כהן ויוסי מזרחי, שהוא שוער בכלל. ורק אל תגידו לנו שחנן אזולאי, עם 5 הופעות בנבחרת, היה שחקן גדול. קבוצה לא מאוזנת כזאת, עם פערים כאלה באיכות השחקנים, לא שורדת היום. אם צריך לבחור קבוצה אחת שתייצג את בית"ר בהמשך הטורניר הזה, זאת ודאי לא צריכה להיות מ-1986/7.

עכשיו תשוו אותם לאוחנה, חרזי, שאלוי, זוהר, אבוקסיס, טריטאק, קורנפיין ואמסלם. מדובר, אם לא שמתם לב עד היום, בקבוצה הכי טובה שהיתה לבית"ר אי פעם, מאגר שחקנים חד פעמי. כמה שכל בקבוצה אחת, כמה כשרון, וינריות, שערים. עובדתית, בית"ר כבשה יותר בעונה הזאת מאשר באליפות הראשונה וספגה פחות בליגה של 30 משחקים (59 – 27 לעומת 62- 20), בזמנים בהם הטקטיקה וההגנות היו מתקדמות יותר. גם לליגה הנוכחית אין תשובה לתלכיד המתוחכם הזה. כל הגנה היתה נופלת בשבי של הטריו חרזי, אוחנה ושאלוי. גם להתקפות היום היה קשה מול שלישיית הבלמים הקשוחה והאלגנטית שארגן מסביבו סרגיי טרטיאק, מה שיוצר ביחד קבוצה כמעט מושלמת בקנה מידה ישראלי. קבוצה, להזכירכם, שהיתה צריכה לזכות בדאבל, אבל הפסידה בחצי הגמר למכבי תל-אביב רק בגלל טעויות שיפוט איומות (שני פנדלים והרחקה של טלסניקוב) של דני קורן. אין חזקה ממנה לייצג את בית"ר בשלב הבא.

זה קצת מצחיק לטעון את הדברים הללו נגד האליפות הראשונה, שהיא, כידוע, הכי קשה. אם כבר מכשילים על חוסר תחרותיות, בואו ניזכר מול מי בית"ר של אלי כהן התמודדה: הפועל פתח-תקווה של ניר לוין, קבוצה שלא ממש מתברכת בוינריות. מוטי קקון נגד אוחנה, חרזי, שאלוי, פישונט, זוהר, אבוקסיס, מקבץ שחקנים שעלה בשתי דרגות על הקבוצות האחרות בארץ, בטח הפועל פתח-תקווה. בואו גם ניזכר בסיטואציה ההיסטורית, אם כבר מישהו דיבר על זה: מכבי חיפה מאבדת את רביבו וברקוביץ', מכבי תל-אביב מאבדת באופן טראומתי במיוחד את דרור קשטן, הפועל תל-אביב עדיין אוספת את השברים מעידן ההסתדרות, מה יותר קל מזה? זאת קבוצה שלא התמודדה עם קשיים אמיתיים, כמו למשל הקושי להביא אליפות ראשונה. מה יהיה אם היא תפגוש בשלב הבא את מכבי נתניה של 1978?

מה גם שזה לא יהיה הוגן לחלוטין להשוות בין אוחנה של האליפות השלישית לראשונה. באליפות השלישית אוחנה היה בן 33, שחקן יותר איטי, שהתבסס יותר על השכל ופחות על הגוף, בדומה להבדלים שבין אבי נמני של האליפות האחרונה של מכבי תל-אביב לנמני של עונת הדאבל. אוחנה של האליפות הראשונה היה שחקן הרבה יותר סוחף, זריז, עוצמתי, אולי השחקן הטוב ביותר שנראה אי פעם בליגה הישראלית, בעונת השיא שלו בארץ, רגע לפני שהוא לוקח קבוצה בלגית אלמונית לזכייה בגביע אירופה למחזיקות גביע. נכון, באליפות השלישית לבית"ר היו שחקנים גדולים בכל העמדות, אבל לא שחקנים ענקיים כמו אורי מלמיליאן ואלי אוחנה. צמד מושלם לנצח כל קבוצה גם היום.

ההתרפקות הילדותית הזאת על אורי ואלי לא תעזור. בשורה התחתונה, הקבוצה של 1996/7 היתה יותר עשירה, יותר עמוקה, יותר חכמה, יותר עוצמתית, יותר טקטית, יותר הגנתית, יותר מתאימה להיום. בטורניר שמקפיד על ההתאמה לכדורגל המודרני, לא נותרה לנו ברירה אלא להיפרד מהזיכרונות מאורי מלמיליאן ולדבוק בחבורה המדהימה שהתאגדה סביב אוחנה, בעונתו האחרונה בקריירה, בה נבחר גם לשחקן העונה. לקבוצה של אלי כהן יש סיכוי ללכת עד הסוף בטורניר הזה ולכן, בין היתר, היא גם המנצחת - 2:3, אם אתם באמת רוצים לדעת.