הדרך לבאר

רק מי שפגש באלונה ברקת, מבין עד כמה מדובר בתופעה מבורכת. לא רק להפועל באר-שבע, אלא לכדורגל בכלל. למען האמת, אחרי מה שהלך בקבוצה בשנים האחרונות, היה צריך מעט מאוד על מנת להפוך בעיני אוהדי הפועל באר-שבע למועמד נחשק, אבל נדמה שאלונה ברקת היא משהו עליו אף אחד לא העז לחלום.

אחרי שיחה קצרה במשרדו ראש העיר יעקב טרנר, שיחה שבמהלכה אמרה באומץ שכרגע היא לא רואה את עמותת אוה"ב (בה אני חבר) משתלבת בניהול, אפשר היה להגיד שגם הוקסמתי מהחזון. לאור ההתרשמות הזאת נדמה לי כי הנקודות הבאות הן פעולות שהיו מיושמות בכל מקרה, ובכל זאת אלו הן אבני הדרך בבנייתה של הפועל באר-שבע החדשה:

כדי להבריא את הפועל באר-שבע, צריך לגשת ללב הבעיה. על מנת להוציא את הפועל באר-שבע לדרך חדשה, חייבים לשלוח את כל מי שנטל חלק בשלטון הישן הביתה. לזרוק את כל התפוחים הרקובים. עם הסל. המילה תרבות לא ממש הולכת יד ביד עם השלטון הישן בהפועל באר-שבע, ולכן היא חשובה כל כך בדרך לשינוי שאת רוצה להנחיל למועדון.

הבחירה בויקו חדד כיועץ מקצועי היא מהראויים שבמינויים (אם רק יידע לעמוד בלחצים), ובכל מקרה מצביעה על כיוון חשיבה נכון. אל תתפשרי על האיכות האנושית של המנהלים. מנהלים טובים עולים אולי הרבה, אבל ניהול טוב חוסך הרבה מאוד כסף.

אל מול הקונצרנים שנבנו במכבי חיפה ובית"ר ירושלים בעשורים האחרונים, הפועל באר-שבע הוא המועדון הגדול האחרון שהזיקה אליו היא קודם כל פטריוטית. אם מחלקת נוער בריאה ושחקני בית טובים הם גורמים חשובים בכל קבוצה, הרי שבבאר-שבע הם גורמים קריטיים. בשנים האחרונות מחלקת הנוער של הפועל באר-שבע, זו שהוציאה בונבונים כמו אליניב ברדה ויהלומים כמו יוסי בניון, הפכה להיות מדבר ציה. שחקנים צעירים כמו חן עזרא בורחים ממנה כבר בגיל נוער למועדונים אחרים, הרבה בגלל שהיא מורכבת מכל מיני מאמנים מתחזים ומנהלים הרסניים.

גם כאן, חייבים לעבור עם שופל ולבנות מחלקה של מצוינות, כזו שתרכז את הדמויות שהיית רוצה שיהיו המורים של ילדייך ותגדל שחקנים אחרים. ואהה כן, בהקשר הזה, יש לנו גם בעיה מנטלית לא פשוטה: אנחנו נוטים לעשות במכנסים ברגעי ההכרעה. ככה שפסיכולוג ספורט הוא מאסט, בדרך להשגת המטרה.

בדיוק כמו מחלקת הנוער, גם פוטנציאל הקהל של הפועל באר-שבע הוא מהטובים בארץ. חבל ארץ שלם שמייחל לגאווה, חבל ארץ שמיוצג על-ידי קבוצה אחת בלבד בליגות העליונות. עשרות אלפים עדיין אוהדים את אותה קבוצה, גם אם חלקם החרימו בשנים האחרונות, גם אם חלקם התרחק כיוון שלא יכול היה לראות את הפועל באר-שבע בחורבנה.

הקהל הזה, שראה את עצמו כלקוח מרומה וסבל מהתעללות השלטון הישן, רשם שלשום (רביעי) את אחד הניצחונות הגדולים של אוהדי כדורגל בארץ וסילק את אלי זינו. את הניצחון הענק הזה חייבים למנף להחזרת הקהל והאווירה לורסמיל, מהם צריך לצמוח השינוי. מנויי ילד במחיר סמלי, הסעות מישובי הנגב יכולים לנצל את המומנטום והרעב הזה, על מנת לבנות את דור העתיד של אוהדים, שיכניסו רוח חדשה. גם שיתוף פעולה עם עמותת אוה"ב יכול לעזור בחיבורה של הקבוצה המשתקמת לקהילה. כך נחזיר אולי את הנגב לתקופה שבה להיות אוהד של קבוצה אחרת עלול היה לפגוע במעמד החברתי שלך בבית הספר.

מי שהקשיב לאלונה ברקת יכול היה להבין שהיא מודעת לפער בין הציפיות שהדברים יטוסו כמו במכונית פרארי לבין הגרוטאה שהיא ירשה. המועדון הזה, יותר מכל עלייה לליגת העל, זקוק לעונת שיקום. אף אחד לא ייפול מהכיסא אם הקהל ורוח השינוי יסחפו את הקבוצה לצמרת, אבל דווקא עכשיו צריכים לזכור שזה יהיה רק בונוס. אכזבה היא בסך-הכל פונקציה של ציפיות.

הרקבון במחלקת הנוער, מצוקת השוק ובעיקר הרצון למצוא דמויות להזדהות איתם הופכים את המשימה להחזרת הבנים האובדים הביתה לחשובה מאין כמותה. גם מקצועית זה ישתלם. יניב אלול יכול להיות מחליף מצוין לעוז יפרח שעבר לצהוב כחול (דווקא עכשיו, עוז?), תומר חליבה יכול לתת פתרונות באגף הימני ובקישור האחורי, ואופיר חיים הוא בכלל הלא באר-שבע הכי באר-שבעי שיש.

מאמץ אמיתי להשיב אותם הביתה עשויי לסדר 3,000 מנויים כבר במשחק הפתיחה נגד רעננה. פתיחה של דרך חדשה. עבור מי שהצליחה להוציא את הפועל ב"ש מזינו, הכל קטן. בהצלחה.