אומרים שהמקומות בהם לא זורחת השמש הם העצובים ביותר בעולם, שם גם אחוז ההתאבדויות ואחוז האנשים שנוטלים פרוזאק גבוה במיוחד. בשבוע הראשון בווימבלדון 2007 זה גם היה נראה כך. לרגע היה נדמה שלטורניר היוקרתי ביותר בעולם בטניס כבר אין מה לחדש חוץ משעות על גבי שעות של גשם. אי אפשר היה לעקוב בצורה נורמלית אחרי שום משחק וכולם כבר חיכו שפדרר יקח את החמישית שלו, יזייף בכי כאילו שמשהו מצליח לרגש אותו, וכולם יתקפלו סוף סוף מלונדון למקומות יותר אופטימיים.
איזה מזל שלמטבע הפני יש שני צדדים, שלכל פדרר יש נדאל, לכל ז'סטין הנין יש מריון ברטולי ולכל סרינה וויליאמס יש אחות. יכול להיות שזה היה הטורניר הדליל ביותר מבחינת משחקים מעוררי עניין, אבל היו גם כמה שהיה שווה לחכות להם שבועיים, משחקים שייזכרו לעולם: פדרר מול נדאל וברטולי נגד הנין.
פדרר מול נדאל
הנתון הסטטיסטי שהוזכר בלי סוף כשהספרדי הוביל 0:4 במערכה הרביעית היה העובדה שלא נרשם גמר בן 5 מערכות בווימבלדון מאז 2001. אולי השדרים והפרשנים לא רצו לקלקל את ההיסטוריה שרשם באותה שנה גוראן איבניסביץ', הקרואטי שהגיע לטורניר רק בזכות ווילד קארד והדהים עד הסוף עם ניצחון בחמש מערכות על אחד משחקני הדשא הטובים בשנים האחרונות, פטריק ראפטר, ועוד 7:9 במערכה החמישית.
במקרה של פדרר המערכה החמישית הייתה חלקה יותר, למרות שהוא יצא פעם אחר פעם ממצב של נקודות שבירה לנדאל, אבל כשמדברים על המשחק עצמו, עם כל הכבוד לאיבניסביץ' זה היה הדבר האמיתי.
פדרר חזר גם בסיום הטורניר הזה על המנטרה הקבועה בזמן האחרון, לפיה נדאל זה הדבר הגדול הבא בטניס העולמי ואולי הוא יזכה אפילו ביותר טורנירים. הוא לא אמר את זה סתם. רק במפגש מול פדרר על הדשא, אפשר לראות עד כמה הספרדי שהיום כבר בן 21, שיפר את כל המגרעות שהיו לו והפך לטניסאי כמעט מושלם. במשחק עצמו הוא נראה הרבה יותר טוב מפדרר, אילו היה יודע להגיש בצורה מושלמת, כמעט כמו פדרר, כבר היינו יכולים להתחיל לספור לו את תארי הגראנד סלאם ואולי לבנות על זה שדווקא הוא יהיה רוד לייבר הבא.
הנקודה המעודדת מבחינת מעריציו של נדאל היא שרואים את השיפור בצורה כל כך בולטת משנה לשנה ויש לא מעט מהמרים שכבר עכשיו ישימו את כספם על זכייה שלו בווימבלדון 2008.
מריון ברטולי
בשנים האחרונות יצא לנו לראות פה ושם טניסאיות שוליים מגיעות למעמדים מכובדים בטורנירי גראנד סלאם, אבל בדרך כלל היה שם אלמנט של הרבה מזל ותיזמון. קשה לזכור הופעה הרואית של טניסאית מחוץ לטופ 15 במשחקים כאלה (אם להוציא את הדירוגים הנמוכים של האחיות וויליאמס בגלל היעדרויות), עד שהגיעה מריון ברטולי. היא קצת מכופפת, לא נראית כמו אחת שהולכת לכבוש את הטופ העולמי בטניס הנשי ואפילו לא עמדה בפסגת שאיפותיהם של הצרפתים לקראת ווימבלדון.
בארץ עוד לא הספקנו לעכל איך היא ניצחה את שחר פאר, אלא שפתאום היא פרצה בשקט בשקט מבין ענני הגשם ועשתה את העבודה שלה בדרך למשחק חצי הגמר מול ז'סטין הנין. אם לא הקרב המדהים בין פדרר לנדאל, הרי שזה היה יכול להיות בשקט המשחק הטוב ביותר בטורניר ואחד ממשחקי הנשים היפים בשנים האחרונות.
לחשוב שאחרי 22 דקות, כשהבלגית ניצחה בקלות את המערכה הראשונה, הדימוי השלילי של ברטולי נותר בעינו. אבל איך היינו כל כך אוהבים את הספורט הזה, אם לא המהפכים הגדולים האלה, וברטולי הייתה אחראית לאחד מהם בדרך להפתעה הגדולה של האליפות.
הצורה שבה ברטולי עמדה על המגרש מול הנין, אחת השחקניות היותר חזקות מבחינה מנטלית בסבב, לא תישכח הרבה זמן. איזה משחק מהבייסליין, אילו סלייסים, איזו שליטה באחוזים של ההגשה הראשונה ואילו דרופ-שוטס משפילים.
אחרי מה שעשתה כאן, קשה להאמין שברטולי תיקח צעד אחורה ותחזור לאפלה שממנה באה. ומבחינת הטניס הצרפתי, נראה שאפשר לומר להתראות מורזמו, שלום מריון. ומבחינתנו: יאללה שחר פאר יש תקווה.