טיל לפטריוט

לאור המתקפה משולחת הרסן על שחקני נבחרת ביממה האחרונה, קל לשכוח כי באמצע אוגוסט הם אמורים להשתתף בטורניר ההזדמנות האחרונה, ולא במלחמה המיותרת הבאה בגבול הצפון. הוקעתם של השחקנים שמבקשים להשתחרר ממדים לאומיים מתעלמת לחלוטין מפרצופה של החברה הישראלית הנוכחית - אינדיווידואליסטית, קרייריסטית, בעלת מדיניות כלכלית אכזרית, המטיפה לאנוכיות. במידה ששכחתם, גם אחוז המשרתים במילואים מבין כלל האוכלוסיה נמצא בירידה מתמדת. אולי התנהגותם של שחקני הנבחרת אינה מתאימה לאידיאל הציוני ולערכי ההקרבה למען המדינה, אבל אם נגרד לרגע את שכבות הצביעות, איזה סקטור בישראל 2007 כן עונה על הקריטריונים המחמירים הללו?

טל בורשטיין אינו נער בן 18 שמתגייס לקרבי עם סכין בין השיניים, אלא אדם בוגר בן 27, שבע קרבות ומשחקי נבחרת בכל הגילאים, עם עקב פצוע ומשפחה לפרנס. אם ייפצע ויגמור את הקריירה במדי הנבחרת, מישהו יחזיר לו את הכסף על השנים האבודות? נוטים להתייחס לספורטאים בכלל, ולכדורסלנים בפרט, כטיפוסים מפונקים וכפויי טובה, שאמורים להודות לאל כל יום על הכשרון שהעניק להם ולהיענות לכל קריאה למדים הלאומיים בלי לחשוב פעמיים. אחרי הכל, זה יותר טוב מלעבוד בפס ייצור. אלא שבפעם האחרונה שבדקתי, כדורסל הוא משחק שוחק ולא בריא במיוחד לגוף, במיוחד בישראל. עודד קטש, יואב ספר ודורון שפר, כולם ילידי החצי הראשון של שנות ה-70, כבר לא משחקים עקב השחיקה הזאת, פיזית ונפשית כאחת. ליאור ליובין, בקושי בן 30, לא דרך על פרקט בעונה האחרונה. גור שלף, עוד לא בן 33, מתמודד עם כאבי גב קשים ושוקל פרישה.

זה לא מקרי: מגיל צעיר מסתובבים האנשים האלה על המגרשים, נודדים בין נבחרות (פרט לליובין, שפרח בגיל מאוחר יחסית), מבלים שבתות מפרכות במכון וינגייט אחרי שבוע שבו שיחקו בנוער, בנבחרת בית הספר ולעיתים גם בבוגרים. אין הרבה ענפים שמעייפים ופוצעים את הספורטאים שלהם כמו הכדורסל הישראלי. מגיל צעיר, הענף דואג פחות לרווחתו והתקדמותו של בורשטיין, וסוחט ממנו כל טיפת אנרגיה כדי להוסיף עוד ניצחון של נבחרת לאומית. לפני מספר שנים הוא עמד במרכזו של ויכוח מביש בין מאמני נבחרת העתודה והנבחרת הלאומית, שהתקוטטו על שירותיו. אין פלא שכדורסלנים דוגמתו צמאים לכל דקת מנוחה. במובן הזה, דחיית האימונים בנבחרת בסך הכל מעניקה להם עוד כמה ימי חופש נחוצים במיוחד.

ועוד לא דיברנו על המאמנים. מאז נטש דייויד בלאט את הנבחרת, על רקע פרשת תעודת המאמן, החל גל המוני של התנכרות למדים הלאומיים מצד אנשי המקצוע. ארז אדלשטיין סירב לסייע לצביקה שרף, דן שמיר עזב לאחרונה את הנבחרת האולימפית, והניסיונות של צביקה שרף למצוא עוזר מאמן שני לנבחרת לאחרונה הסתיימו בשורה מביכה של סירובים ותירוצים, שבסופם מונה לתפקיד רוני בוסאני. אז למה בעצם נשמעות קריאות להשעות את השחקנים, בעוד המאמנים לא נענשים? ואולי הבעיה כאן עמוקה יותר, ואינה קשורה לנבחרת ישראל כמושג, אלא לקבוצת הכדורסל הנוכחית שלובשת כחול-לבן ומודרכת על ידי שרף?

לצביקה שרף יצאו מוניטין של רס"ר, אבל אם הוא אכן היה מטיל אימה על שחקניו, ספק אם איציק אוחנון היה מעז לבקש שחרור על מנת להצטרף לאשתו הדוגמנית בצילומים באפריקה. גם במידה שכולם יתקפלו ויתייצבו לאימונים, הדרך בה שרף משכנע אותם לעשות זאת מעידה שירח הדבש שלו בנבחרת, בקיץ 2005, הוא היסטוריה רחוקה. אחרי ההצלחה בטורניר ההזדמנות האחרונה והניצחון הגדול על ספרד באליפות אירופה באה ההתרסקות המביכה בקיץ הקודם. באותו קיץ גם הוכיח שרף שההרתעה שלו אינה חזקה כשהיתה, כשיותם הלפרין בילה בליגת הקיץ במדי סיאטל, התייצב מאוחר לקול מחאותיו הקולניות של מאמנו - ואז היה השחקן המרכזי של הנבחרת. סביר להניח שגם ליאור אליהו, שנשאר ביוסטון למרות ששרף דורש שיחזור, זוכר זאת.

בשורה התחתונה, מעבר לכל המלל הציוני שנשפך סביב בנושא, חייבים לזכור שמאמן הנבחרת הלאומית ומנכ"ל מכבי תל אביב, אחד האנשים החזקים בענף, נאלץ לפנות לעזרת התקשורת ואיגוד הכדורסל כדי לגרום לשחקניו להתייצב לנבחרת. קשה לחשוב על נקודת פתיחה נמוכה יותר, מביכה יותר, לקמפיין.