פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

        טייסון נגד לואיס- באסה או קלאסה

        קרב האגרוף בין הענק האמריקאי לנפיל הבריטי שבר כל שיא רייטינג אפשרי, כשהוא מרכז סביבו הרבה מאוד עניין. בצדק?

        בשנים האחרונות, התנגשויות בין שני ענקים במשקל כבד הופכות נדירות יותר ויותר בעולם האיגרוף. עדין ישנם מספר מתאגרפים מוכשרים, אבל היריבויות הגדולות של פעם נעלמו מהנוף, והאמוציות האישיות בין שני הרי אדם, אשר הופכים את קרב האיגרוף לגדול ועוצמתי יותר, הועמו בשנים האחרונות. אם פעם המפגשים מוחמד עלי וג'ו פרייזר או מייק טייסון ואיבנדר הוליפילד, היקנו תחושה גלאדיאטורית לחובבי הענף, הרי שכיום היא נעדרת. נדמה כי ויטלי קליצ'קו האוקראיני היה שריד אחרון לנפילים, וחובבי האיגרוף יכולים להיזכר בערגה בימים הרחוקים, בהם הענף לא היה מחולק לחמש התאחדויות שונות, שהפוליטיקה ביניהן היא זו שהפילה אותו לקרשים.

        די ברור שהקרב הגדול האחרון בספורט השוקע הזה, היה בין לנוקס לואיס למייק טייסון. מדובר בשניים מהמתאגרפים הגדולים אי פעם שנראו בזירה, וטייסון הוא ללא ספק גם אחד המלהיבים בכל הזמנים. האיש שבגיל 20 החל ללקט חגורות אליפות מיריבים דוגמת טרבור ברודריק, ג'יימס סמית' וטוני טאקר, הפך לאגדה בתולדות הענף. טייסון היה מתאגרף אכזר, מהיר ובעל עוצמה. יריבים מנוסים כמו לארי הולמס, מייקל ספינקס ופרנק ברונו נפלו שדודים לרגליו. איירון מייק היה הדבר הכי מפחיד בעולם. אבל, כמו כל דבר שדון קינג נוגע בו, אמרגן האימון המפורסם בעולם הצליח לקלקל גם את הכישרון מניו יורק. המצע המנטלי היה רעוע מיסודו, והשילוב של קינג עם הפרשיות השונות והשנים בכלא, הפכו את טייסון לאחד האנשים השנואים בגלובוס. כל האירועים הללו לא הפריעו לאיש בעל הקול הדק לחזור לזירה, והפה הגדול שלו פימפם שעות נוספות.

        באותן שנים בהן טייסון נשך אוזניים בזירה, לנוקס לואיס כבר נתן עבודה וטיפס למעלה. הבריטי שלח אנשים כמו דונובן ראדוק וריי מרסר לספור שיניים, וכבר עמד להסתער על תואר אלוף ה-WBA מול ברוס סלדון. טייסון, שהיה בעיצומו של קאמבק מפואר באותם ימים (שנת 1996), שילם ללואיס 4 מיליון דולר על הזכות להתמודד עם סלדון לפניו. הבריטי הסכים, ילד הדינמיט פיצץ וזכה בתואר, אלא שאז הוא סירב להגן עליו מול לואיס. כבר אז נזרעו זרעי האיבה בין השניים.

        ההכנות לקרב בין לואיס לטייסון הזניקו את הציפיות לשמיים. הבריטי החזיק בחגורות של WBC, IBF ו-IBO, ולא התרשם במיוחד מטייסון, שאמר לפני הקרב :"אני רוצה את הלב שלך, אני רוצה לאכול את ילדך". כדי להבין את גודל הציפיות: הקרב הזה היה אירוע ה"פיי פר וויו" הכי רווחי בהיסטוריה עד אותו זמן, והוא גרף סכום של 107 מיליון דולר מ-1.5 מיליון רוכשים. כשטייסון פיצץ את מסיבת העיתונאים הרשמית והשניים החליפו בה מהלומות, היה ברור שיש פה קלאסיקה בהתהוות. יריבות גדולה ואמוציונלית יש, שני מתאגרפים כבירים יש, ואפילו היתה חציצה היסטורית בין השניים לפני תחילת הקרב.

        אבל הקרב עצמו היה חד צדדי ומאכזב. השניים פתחו בצורה נמרצת, בעיקר מצדו של טייסון, אבל כבר לקראת סוף הסיבוב הראשון, היה אפשר לראות שהחדות בידיו של "האיש הרע בפלנטה" אינה כשהיתה. בסיבוב השני, לואיס, גבוה ב-15 סנטימטרים וכבד ב-12 קילו מיריבו, החל להיכנס לעניינים, ומשלב מסוים כבר החל להילחם עם הידיים למטה. בסיבוב השלישי טייסון שלח פה ושם איזה ג'אב לכיוון לואיס, וזהו. מכאן זה הפך לעניין של זמן. האריה ניפח לאט לאט את פניו של איירון מייק, עד שבסיבוב השמיני שלח מגל ימנית לסנטר של האמריקאי והשכיבו על הקאנבס.

        הקרב שנערך ב-8 ביוני 2002 בממפיס, טנסי, לא היה ממש מרשים. אם נעמיד מולו את ראי ההיסטוריה, אז לא היתה שם יריבות בינלאומית עטופה בניחוח גזעני כמו בין ג'ו לואיס למקס שמלינג (למרות שהגרמני התנגד בכל מאודו לנאציזם), לא הרגש והלב הרחב שהפגין רוקי מרציאנו כלפי ג'ו לואיס אותו העריץ, שום חברות שהפכה לשנאה יוקדת כמו בין עלי לפרייז'ר, ולא טקטיקה מזהירה כמו זו של עלי מול ג'ורג' פורמן. היו בו שני מתאגרפים עצומים על סף פרישה, ורק אחד מהם באמת הופיע. כדי שקרב יהפוך לקלאסיקה אמיתית, יש צורך, כמו בטנגו, בשניים.

        לואיס המחושב, שתמיד התגאה ביכולת הטכנית המזהירה שלו, הגיע לקרב, אבל דווקא טייסון, שאגרופיו לעולם ניפקו קבלות ראויות לפיו, לא סיפק את הסחורה, ובעיקר הביך את הקריירה האדירה שלו. אחרי כל הדם הרע שזרם ביניהם, רצינו הרבה יותר אגרסיביות והדדיות. נכון, זה היה קרב הענקים האחרון, שפתיחתו היתה מבטיחה ואף העצימה את הציפיות, אבל מה שקרה מהסיבוב השלישי ועד לנוקאאוט, השאיר טעם חמוץ בפה. הנפילה של טייסון לקרשים היא גם מטאפורה לקרב עצמו, ולמה שהוא מסמל.

        מסקנה: מייק טייסון נגד לנוקס לואיס - באסה