דרדר במדבר: עושים קאמבק

בשבועות האחרונים, לקראת החזרה הצפויה לארץ הקודש, נפלה עלינו קדחת קניות היסטרית. כמו שאומרים - אפשר אולי להוציא את הבן אדם מישראל, אבל קשה מאוד להוציא את ישראל מהבן אדם, ועל כן, כמו ישראלי טוב, התחלנו לרכוש מכל הבא ליד, כי כידוע – באמריקה יש תמיד יותר וזה תמיד יותר זול (גם אם לא, לפחות זה בדולרים, אז אתה מרגיש כאילו הוצאת פחות). אז במזל טוב הצטרפנו למאה העשרים ואחד ורכשנו אייפוד (יומיים בדיוק לפני שהוא הופך פאסה עם היציאה של האייפון, כמובן), את הטור הנוכחי אני כבר כותב כשאני ישוב על כורסת הטלוויזיה החדשה שלי (איך חיכיתי עם זה כל כך הרבה זמן? כמו שהאמריקאים אומרים – פיסת גן עדן קטנה) וי' מתהדרת עכשיו במיקסר חדש, עליו היא הזילה ריר במשך חודשים, כשלי יש מחבט בייסבול חדש (מי יודע, אולי יקבלו אותי לליגה הישראלית).

המצחיק הוא, שלעומת ישראלים רבים אחרים, ובטח בהשוואה לאמריקאי טיפוסי, אנחנו עשויים להיחשב כמעט פוריטניים. מה אנשים לא קונים פה – מסכי טלוויזיה חדשים (לעזאזל המכס), מכשירי ניווט לווייניים (אפילו זקנה עיוורת לא מסוגלת ללכת לאיבוד בפיניקס, אבל שיהיה), מכשירי מנגל למיניהם (טוב, הרביעי ביולי מתקרב) ועוד רכישות מרכישות שונות. לא סתם קוראים לחברה האמריקאית חברת שפע. אחת הטענות ששומעים הלוך ושוב כלפי האמריקאים היא שמדובר בחברה קפיטלסטית מהזן הגרוע ביותר, שמעודדת קניה חסרת גבולות, שבה המעמד שלך נקבע לפי כמות הרכישות שביצעת וכמה גדול הרכב שלך.

ולמרות שיש הרבה אמת בדברים, הרי שאותם מבקרים מפספסים את העובדה שכוח הקניה של האזרחים היא גם מקור כוחה העצום של המדינה הזאת. בגלל שהאמריקאים הם צרכנים כל כך בלתי נלאים, הם מאפשרים באמצעות הרכישות שלהם לייצר חברה יצרנית עם בסיס חזק להפליא, שלמדינות אחרות, גם כאלו עם אוכלוסיות גדולות בהרבה (למשל, סין), פשוט אין. האמריקאי הפשוט אולי לא חושב יותר מדי על מה שהוא קונה, או על הסיבה לזה שהוא רוכש כל שנה טלוויזיה גדולה יותר או כל שנתיים מכונית חדשה, אבל העובדה שהממשלה מעודדת אותו לקנות – אם על ידי מיסים מינימליים או על ידי הטבות לקניה (לדוגמא, בארה"ב, המשכנתא היא הוצאה מוכרת לצורכי מס, מה שמעודד אנשים לרכוש נדל"ן ולקחת משכנתא) הופכת אותו לעמוד תווך בכלכלה החזקה בעולם. וזאת בדיוק הסיבה שלישראלים, למרות השפע שקיים בארץ, עדיין משתלם לקנות פה, וזה משהו שקשה להסביר לאמריקאי הממוצע. כבר מספר פעמים יצא לי לנסות להסביר לאמריקאי את שיטת המיסוי הישראלית, מרבית השיחות התנהלו פחות או יותר ככה:

אמריקאי: "אז כמה מס הכנסה לוקחים לכם?"

אני: "זה משתנה, במקרה שלי, משהו כמו 40-45 אחוז"

אמריקאי: "הא, זה לא כזה נורא, זה בערך כמו אצלנו"

אני: "כן, אבל תוסיף לזה עוד חמש אחוז ביטוח לאומי וחמש אחוז ביטוח בריאות"

אמריקאי: "נו, טוב, לפחות אתם לא צריכים לשלם על הבריאות שלכם כמונו"

אני: "טוב, לא בדיוק. עדיין אנחנו משלמים לקופת חולים ולביטוח בריאות מורחב וכשאנחנו צריכים איזה שהיא תרופה אנחנו יכולים לחפש מי שיעזור לנו"

אמריקאי: "כן, לא נחמד לשלם כל כך הרבה מיסים"

אני: "רק התחלתי. יש לנו גם 17 אחוז מס ערך מוסף"

אמריקאי : "או"

אני: "ו-100 אחוז מס על קניית אוטו"

אמריקאי: "100 אחוז?"

אני: "ו-300 אחוז מס על הדלק"

אמריקאי: "אז בעיקרון משהו כמו 70 אחוז מהמשכורת שלכם הולך למדינה"

אני: "פחות או יותר"

אמריקאי: "$^#%@&$@$!"

אני: "בדיוק"

אז למה אני נסחף לדיבורים על שיטות כלכליות ויתרונותיו של הקפטיליזם? ובכן, חוץ מזה שפשוט נוח לי על הכורסא הזאת, הרי שהשבוע נערך דראפט ה-NBA, ולמרות שהדראפט מתואר כתהליך שיוויוני – כמעט סוציאליסטי – הרי שאין קפיטלסטי ממנו. במבט ראשון זה נראה כמו חלוקה שווה של המשאבים, משהו מבית היוצר של מארקס, אבל למעשה מדובר בתהליך שמאפשר לכל קבוצה ולכל מנכ"ל לקבוע את עתיד הקבוצה שלו על סמך הכישורים שלו בניהול הקבוצה – ואין דבר יותר קפיטליסטי מזה. בנוסף, הוא מאפשר לליגה למקסם את הכנסותיה, מה שיקרה רק אם הכשרונות בליגה יהיו פזורים על כמה שיותר קבוצות, במקום להתרכז אצל החזקים בלבד, שוב – קפיטליזם במיטבו.

טוב, אם נשאיר שניה את אדם סקוט בצד, הרי שהיה לנו גם דראפט ולא יכולתי להתאפק מלתת את השני סנט שלי (שיט, זה כל הזמן חוזר לכסף) על המנצחות והמפסידות של הדראפט הזה. אם נבחן את הדראפט, הרי שקל יהיה לומר שפורטלנד וסיאטל הרוויחו בגדול, פשוט כי כל קבוצה שהיתה בוחרת בשני המקומות הראשונים היתה הזוכה הגדולה בפיס השנה. גם על אטלנטה, למרות היסטוריה של בחירות איומות, לא קשה להגיד שעם שתי בחירות לוטרי, כולל אחת של אייסי לואו יקירי, הם עשו דראפט טוב. אבל אם נסתכל מעבר לשלוש הראשונות, אלה הקבוצות שלדעתי הצליחו להוציא את המקסימום מהדראפט הנוכחי:

לוס אנג'לס קליפרס – כן, כן, הקליפרס בצד המנצח, זאת לא טעות. קשה לשכוח את העונה האחרונה האיומה של החבר'ה מ-LA, אבל רק לפני שנתיים הגיעו הקליפרס עד חצי גמר המערב ויש להם בסיס טוב מאוד בקבוצה, אליו הם צירפו את אל ת'ורנתון מפלורידה סטייט, שאולי הוא קצת מבוגר יחסית לשאר חבריו בדראפט (למעשה, הוא בן 24) אבל ניחן בהרבה מאוד תכונות חיוביות, הראשונה שבהן היא היכולת הלא מוערכת דיה של לשים את הכדור בטבעת. בחירה מצוינת של הקליפרס, שצריכים להגיד המון תודה לבילי קינג מפילי שוויתר עליו (עוד נגיע לסיקסרס בהמשך).

שרלוט – ברנדן רייט הוא שחקן עם הרבה פוטנציאל, ולדעתי בעוד שנתיים-שלוש הולכים להצטער בקרוליינה על זה שהם נתנו אותו בשביל ריצ'ארדסון, אבל הטרייד הזה קצת האפיל על הבחירה השניה של הבובקאטס בסיבוב הראשון, הלא הוא ג'ראד דאדלי. דאדלי היה אחד השחקנים הכי אנדררייטד במכללות בשנים האחרונות, שלא גויס כמעט על ידי אף מכללה עד שנלקח לבוסטון קולג' על ידי אל סקינר, שמתמחה בלמצוא שחקנים מהסוג הזה, והוא הולך להישאר כזה גם ב-NBA, כי התכונות שלו הן כאלו שהופכות את הקבוצה מסביבו לטובה יותר, גם אם המספרים לא אומרים את זה. דאדלי הוא שחקן חזק, עם חוש מצוין לריבאונד, במיוחד בהתקפה, יד טובה ממרחק, ואת אותה תכונה חמקמקה שנקראת מנהיגות – משהו שהיה מאוד חסר לבובקאטס הצעירים בשנים האחרונות.

ניו ג'רזי – השחקן השני מבוסטון קולג' שנלקח בסיבוב הראשון הוא שון וויליאמס, שלמעשה לא שיחק בכלל בחצי השני של העונה, לאחר שהודח מהקבוצה בשל בעיות סמים. זאת גם הסיבה שהוא התדרדר עד לבחירה ה-17, למרות שמדובר באחד משחקני ההגנה הטובים בשנה האחרונה (היו לו שני משחקים של יותר מ-10 חסימות בשנה שעברה) וכזה שיוסיף הרבה מאוד נפח להתקפת הצבע של כל קבוצה. בחירה מצוינת.

ועכשיו למפסידים, או בעצם למפסידה הראשית, כמו שהובטח, הלא היא הפילדלפיה סיקסרס. במהלך העונה, כשאלן אייברסון עבר בטרייד לדנבר, התנחמו אוהדי הסיקסרס בזה שהם הולכים להחזיק בשלוש בחירות סיבוב ראשון בדראפט שאמור להיות אחד הטובים אי פעם ויוכלו לאסוף לקרבם לפחות שחקן-שניים שיהוו את השלד לקבוצת העתיד, ביחד עם אנדרה איגודאלה ואנדרה מילר. אבל בוא לא נשכח מי עומד בראשות הארגון הזה, הלא הוא האדון בילי קינג, שבמקום לקחת שתיים משלוש הבחירות שלו ולארוז אותן בשביל בחירה גבוהה שתאפשר לו לאסוף שחקן על, העדיף לחכות עד לבחירה ה-12, שם חיכו לו גם ת'ורנתון וגם ג'וליאן רייט – שחקן עם פוטנציאל עצום, אבל קינג, כמו קינג, העדיף לא להחליט ולקח את ת'דאוס יאנג מג'ורג'יה טק – שחקן נחמד בלי ספק, אבל לא כזה שיהפוך ליותר מאשר רול-פלייר במקרה הטוב בליגה. ואז הגיעה הבחירה ה-21, וקינג לקח (בטרייד ממיאמי) את ג'ייסון סמית' מקולורדו סטייט – מכללה זניחה שבה סמית' מעולם לא התמודד מול אף שחקן משמעותי, ואין שום דרך לדעת האם הוא באמת בשל להתמודד עם הגדולים במקצוענים. על הבחירה השלושים, שבה הוא לקח רכז פיני (שאחרי זה בכלל עבר לפורטלנד) או בחירת הסיבוב השני שבה הגיע שחקן אוקראיני (זה כבר מתחיל להישמע כמו התחלה של בדיחה) אני בכלל לא רוצה לדבר. ביחס למה שהדראפט הזה הציע, קינג עשה את הדראפט הכי גרוע האפשרי. טוב, לפחות הוא לא לקח את ג'וש מקרוברטס.

לא נסיים בלי שניתן ציון לגנאי עצום לסקרמנטו קינגס, שהצליחו לקחת בבחירה העשירית הגבוהה דווקא את הסטיף הלבן התורן – ספנסר האווס – שיוכל לשתות בירות בצוותא עם בראד מילר בזמן ששחקנים עם אתלטיות ימשיכו לקחת להם את הריבאונד. סתם בחירה מטומטמת.

ועכשיו לקצת בייסבול. מכיוון שאנחנו באווירת סיכומים ולאור העובדה שהליגה הגיעה פחות או יותר לקו האמצע שלה, הרי שהגיע הזמן לחלק קצת פרסים, אם כי לאו דווקא כאלה מהסוג הסטנדרטי. הנה כמה:

- הכי צביקה פיק: סמי סוסה חוזר משנה פרישה כדי להיות הרביעי בהיסטוריה עם 600 הומראנס

- הכי צביקה פיק 2: רוג'ר קלמנס חוזר מפרישה בפעם האלף

- הכי תתחתן כבר: איאן סנל, הפיצ'ר של פיטסבורג, נכווה באצבע היד הזורקת שלו כשהוא מנסה לטגן עוף.

- הכי תתגרש כבר: איי-רוד נתפס בכניסה למועדון חשפנות בטורונטו עם בלונדינית מסתורית

- הכי זה ייגמר בבכי: בארי זיטו, 126 מיליון ל-7 שנים

- הכי גריידי ליטל: צ'רלי מנואל, שולח את הפיצ'ר האס שלו לבולפן, ואז מאבד אותו בגלל פציעה.

- הכי גריידי ליטל 2: טוב, גריידי ליטל. אנף סייד.

- הכי מרכז הליכוד: קרלוס זמבראנו ומייקל בארט הולכים מכות בדאג אאוט

- הכי הייתי רוצה להיות מלצר שמקבל ממנו טיפ: קרלוס סילבה

- במיוחד אם הוא מביא את החברים: ברטולו קולון וסי סי סבאת'יה

- הכי סכנה לשלמות כדור הארץ: פרינס פילדר עושה אינסייד דה פארק הומראן

- הכי ראינו את זה בא מקילומטרים: ריץ' הארדן מבלה את מרבית החצי הראשון ברשימת הפצועים

- הכי לא ראינו את זה בא מקילומטרים: חוזה וולורדה, אול סטאר

- הכי מאנייק: בראד פני יוצא עם אלישה דושקו (פיית' מבאפי)

- הכי דוחה: הבולפן של הדטרויט טייגרס

- סליחה, זה הכי דוחה: הבולפן של היוסטון אסטרוס

- הכי לא יהיה איתנו בשנה הבאה: ג'ו טורה

- הכי מלחמה קרה: טרוי טולוביצקי, שורטסטופ של קולורדו רוקיז

- הכי צריך לככב בסרט: ראול קזנובה, קאצ'ר, טמפה ביי דביל רייז

- הכי צריך לצאת למסע הופעות: אנריקה גונזאלס, פיצ'ר באריזונה די-באקס

- הכי הולך להמציא את קו מנדוזה מחדש: חוליו לוגו, חובט מתחת ל-20 אחוז בשביל הבוסטון רד סוקס

- בעצם זה הכי מנדוזה: אנדרו ג'ונס, גם מתחת ל-20 אחוז, גם חמישה סטרייקאאוטס במשחק וגם בשנת חוזה

- הכי הארי פוטר: בילי בין (וכל מילה מיותרת)

- הכי שורף את המועדון: סקוט פרוקטור, רליבר של היאנקיס, שורף את הכפפה שלו אחרי עוד הופעה "איכותית"

- ולסיום - קרבי זה הכי, אחי: מאמן במיינורס מוחה על שריקה של השופט על ידי התגנבות למאונד והשלכת רימון (בערך).

כהרגלנו, נסיים בחידה השבועית. החידה של שבוע שעבר היתה קלה למדי, והקוראים לורן ורומו ידעו להגיד שאת ההומראן הראשון שלו חבט סמי סוסה על רוג'ר קלמנס, ושהפיצ'ר שמולו יש לסוסה הכי הרבה אט באטס בלי הומראנס הוא ג'ון סמולץ.

גם השבוע תקבלו שתי חידות, לא קשות מדי, ושתיהן נוגעות לשחקנים שקבעו שיאים השבוע: פרנק תומאס הפך השבוע לשחקן ה-21 לחבוט 500 הומראנס בקריירה. תומאס, שבתחילת הקריירה שלו היה אחד השחקנים הדומיננטיים בהיסטוריה, הוא השחקן שחבט להכי הרבה הומראנס בלי להוביל את הליגה בהומראנס באף עונה, למעט שחקן אחד. החידה היא פשוטה – מיהו השחקן הזה?

והחידה השניה – קרייג ביג'יו הפך השבוע לשחקן ה-27 לחבוט ל-3000 היטס. ביג'יו, אחד השחקנים הכי אנדרייטד בליגה, גם מחזיק במקום השני ברשימת השחקנים לחבוט ליד-אוף הומראן, עם 50. מיהו השחקן במקום הראשון?