פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

        רומאריו - באסה או קלאסה

        החלוץ הברזילאי, שפרץ לתודעה בברצלונה והניף את גביע העולם ב-1994, הוכתם באינספור פרשיות מלוכלכות על ומחוץ למגרש. מה נזכור ממנו?

        אחד הרגעים הספורטיביים שחקוקים עמוק במיוחד בזכרוני הקולקטיבי הגיע בסביבות הדקה ה-30 בסופר-קלאסיקו של 1994. הכדורגלן נמוך הקומה, הגוץ עם הרגליים המצחיקות, העונה לשם רומאריו דה סוזה פאריה, קיבל כדור על קצה הרחבה עם הגב לשער. בהבזק של רגע הוא הסתובב על המקום, כשכף רגלו הימנית סוחבת את הכדור איתו. הבלם נותר המום, כמו רבים כל כך לפניו ואחריו, ומול השוער הספיק פליק קטן עם החיצון כדי לשלוח את הכדור לפינה הרחוקה. 0:1 לברצלונה על ריאל מדריד, שער שכבר אז היה ברור שייכנס מיד לספרי ההיסטוריה.

        אחרי אותו גול הגיעו עוד שניים קלים יותר, ב-0:5 הגדול של בארסה, ו-30 בסך הכל ב-33 משחקים בליגה הספרדית, מספרים שכיום אנחנו כבר לא רואים, גם לא מהסקוררים המפוארים ביבשת. הוא קינח את העונה בצמד במשחק האחרון (2:5 על סביליה), והבלאוגראנה זכו באליפות רביעית ברציפות, והוא היה על גג העולם. כמה חודשים מאוחר יותר הוא כבר טיפס גבוה אף יותר, כשהוביל את ברזיל לזכייה בגביע העולם בארה"ב, זכה בתואר השחקן המצטיין של הטורניר ושחקן השנה בעולם של פיפ"א.

        רק שאז אופיו הבעייתי (שלא לומר מחורבן) החל לתת את אותותיו בצורה עקבית הרבה יותר, ורומאריו חזר לברזיל (בפלאמנגו), שיחק (רע) בוולנסיה, ושוב נחת בוואסקו דה גאמה שלו. בפתיחת אותה עונה גדולה במדי בארסה נשאל החלוץ כמה שערים יבקיע. הוא בירר אצל אותו עיתונאי כמה משחקים יש בעונה, וכשזה השיב 38, התעקש רומאריו שזו כמות השערים שיבקיע. אחת הסיבות המרכזיות שלא עמד בהבטחה שלו הייתה האגרוף המשוגע ששלח לפניו של דייגו סימאונה (שכמובן הגיעה לו כל בומבה שקיבל, אבל זה לא קשור), אז באתלטיקו מדריד, איבוד עשתונות שהוביל להשעייה.

        מאז הוא הספיק להרביץ לאוהדים, להתחתן, להתגרש, להתחתן ושוב להתגרש, לספור שערים בקטרגל השכונתי בדרך ל-1,000 הבקעות, לזכות בעוד כמה אליפויות בברזיל (גרף גם שלוש במדי פ.ס.וו איינדהובן), ולהפוך לגיבור לאומי, אך שנוי במחלוקת.

        נכון שהוא לא בדיוק היה מודל לחיקוי, וגם לא אזרח למופת, או אפילו סתם בנאדם. הוא גם היה אנוכי ואימפולסיבי, רגל שמאל שלו לא הייתה קיימת ומשחק הראש בינוני. אבל כל מי שבאמת אוהב כדורגל לא יכול היה שלא להתפעל מהגאונות שלו באיזור הרחבה, אותו חוש לגול, שמונע מדחף בלתי נלאה לכבוש, שערים על הדשא, בחורות בחדר המיטות, ואוהדים ביציעים. מי שאוהב את הגיבורים שלו נקיים, מגולחים למשעי, מנומסים ונעימי הליכות יעדיף חבר'ה כמו תיירי הנרי. אלו שמתאהבים בספורטאי על מלאים בחולשות, כאלה שלא רוצים לוותר על התהילה גם בגיל 40, ומתוך חוסר בטחון מאדירים את הרזומה, יזכרו לערס הקטן את מאות השערים שהבקיע עד גיל 40. אני צריך לזכור שער אחד בלבד - אותו סבסוב על המקום מול ריאל מדריד.

        מסקנה: רומאריו - קלאסה.