כגודל הציפיות כן גודל האכזבות. זו הייתה הרגשתנו בערב שבת אחרי שבזה אחר זה הודחו שחר פאר ואנדיוני מטורניר ווימבלדון.
אין זו בושה להפסיד בספורט ובוודאי לא באליפות בסדר גודל כזה. ייתכן שפיתחנו רמת ציפיות גבוהה מדי. אבל היו לנו סיבות טובות לכך.
בטניס, יותר מבכל ספורט אחר, שפת הגוף גלויה לעיני כל מי שצופה בשידורי הטלוויזיה. מי שראה את שחר בשלושת משחקיה בטורניר, יכול היה להבחין שהיא אינה מרגישה בנוח על מגרשי הדשא בדרום לונדון. התקבל הרושם שהיא לא הוכנה כראוי לסגנון המשחק הנדרש בתנאים אלה. וכאן נשאלת השאלה מה תפקידו של צוות המאמנים המתוגבר שמאחריה אם לא לעשות בדיוק את זה?
מול טאנאסוגאראן התאילנדית וקאנפי האסטונית, שחר יכלה להסתפק במשחק היציב שלה מהקו האחורי וליהנות מהטעויות של יריבותיה. אבל מול הצרפתיה ברטולי, שחקנית ברמתה, זה כבר היה סיפור אחר. כאן היה צריך הרבה יותר תעוזה מול טניסאית יציבה, שהיו לה רק 12 החטאות לא מחויבות לעומת 29 של הישראלית שניצלה רק נקודה שבירה אחת מתשע לעומת 5 מ-9 של בארטולי. בשלושת משחקיה הגיעה שחר לאיזור הרשת ביזמתה, אולי חמש-שש פעמים. ולכן היא מחוץ למשחקי היחידות כבר אחרי הסיבוב השני.
רם וארליך, שדורגו במקום השביעי בטורניר הזוגות, הודחו כבר בסיבוב השני נגד בוטרוק האמריקני וג'יימי מארי הבריטי (אחיו של אנדי) לאו דווקא מפני שהם טובים מהם (מדורגים 14 בעולם ולא דורגו כלל בווימבלדון). גם כאן שפת הגוף הייתה ברורה אין לנו מענה לחבטות ההגשה של יריבינו. הצמד אמריקני-בריטי הגיע ל-78% הצלחה בחבטת ההגשה הראשונה לעומת 64% של אנדיוני. כמעט בכל האלמנטים האחרים היה שוויון כוחות. נוצר הרושם שהישראלים המתינו כל הזמן להחטאות של ההגשות. אבל מה שקרה הוא שרק פעמיים היו לאנדיוני נקודות שבירה והם ניצלו אחת מהן. איפה היו ההתלהבות, הערמומיות והלחימה המאפיינים בדרך כלל את הצמד הזה? לא כך ציפינו שהם יסיימו את הופעתם.
מילה טובה לערוץ הספורט על הכיסוי הנרחב של האליפות ובעיקר של הישראלים. מאידך, ניכר אצל השדרים שמרביתם אינם בקיאים דיים בספורט הלבן ובמקום להשאיר את הפרשנות לאנשי המקצוע שלידם, הם מנסים להשמיע לצופים את הגיגיהם. מי אמר שצריך לדבר כל הזמן ולנתח כל נקודה? מציע להם להאזין בהזדמנות לשידור של סיימון ריד ופרו מקמילאן, שדרי הטניס של יורוספורט, וללמוד כיצד עושים זאת בחן ומקצועיות.
ההחתמת וגם שיחקת?
בשבוע שעבר התקשר אלי עיתונאי צרפתי שאני בקשר עימו מזה שנים, כדי לקבל מידע על רביב לימונד שחתם בלה-מאן. תוך כדי השיחה הוא שאל אם אוכל לשוחח עם חברו לעבודה המסקר את נושא הכדורגל. הוא מכיר את יאניק קאמאנן וסיפר לי שנודע לו שהסמכות המקצועית הבכירה במועדון הכדורגל מכבי תל אביב היא של השחקן אבי נמני. האם זה אכן כך? תמה האיש.
מאחר שגם לי לא ברור בשלב זה מה בדיוק תפקידו של נמני, נתתי לו תשובה מתחמקת. אבל האיש התעקש והוסיף שלמרות שהוא מסקר כדורגל שנים רבות, לא נתקל עד היום בתופעה ששחקן פעיל בקבוצה משמש בתפקיד של ג'נרל מנג'ר. "איך ייתכן שהוא מנהל מו"מ עם שחקנים ולאחר מכן הם משחקים לצידו?", שאל האיש.
איני יודע באיזו מידה נמני אכן אחראי למה שקורה במכבי ת"א בכל מה שנוגע לבניית הקבוצה לקראת העונה החדשה. אבל אין ספק שהתופעה שאפיינה את העונות הקודמות חוזרת על עצמה. שוב שומעים וקוראים על אלה שאו-טו-טו חותמים ולבסוף מתברר שישחקו בקבוצה אחרת: עובד, גולן, שוער סרבי, שוער מג'מייקה וכו'. מאידך השוער קאלה, אחרי עונה נהדרת, עובר לירושלים וביטון חוזר לבני יהודה ועוד ועוד.
בעבר האשימו את אלי דריקס שלא ידע לסגור עם שחקנים. אלי כבר לא שם ועכשיו מדברים על "המלך". איך כתב שייקספיר: "משהו רקוב בממלכת דנמרק (סליחה, מכבי ת"א)".