פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

        באסה או קלאסה: כדורגל של פעם

        לכבוד הקיץ שהגיע, הפינה האהובה מוואלה! תרבות זולגת לספורט, בה נבחן מיתוסים ידועים מהעבר. והפעם: האם בעבר באמת היה כאן כדורגל יותר טוב?

        לפני שנתיים ערכתי ראיון עם כדורגלן ששיחק בליגה הלאומית (היום ליגת העל) בשנות ה-80. "אצלנו זה לא היה כמו היום, אנחנו שיחקנו רק באצטדיונים מלאים", הוא הכריז בגאווה. "היינו משחקים בבלומפילד, בהצגות כפולות, בכל שבת היינו עולים כשמקיפים אותנו 10-12 אלף צופים ביציע. היה אחלה כדורגל, לא כמו היום". רצה הגורל ומספר ימים לאחר מכן שודרה תוכנית נוסטלגיה בדיוק עם המשחקים שעליהם דיבר. התוכנית הזו לא עמדה בקנה אחד עם הזיכרון של הבחור, כשהיא חושפת את הקרחות הגדולות ביציעי בלומפילד גם בימיה הגדולים של קבוצתו ואת הכדורגל האיטי והמסורבל, נאמר בעדינות, באותה תקופה.

        נוסטלגיה היא מילה עם ניחוח חזק מאוד. היא מאפשרת לערוג על זיכרונות רומנטיים ולספר, בעיקר לאלה שעברו את גיל 25 ולצידם נמצא הדור שלא ידע את יוסף, כמעט כל סיפור אפשרי, תוך עיוות בוטה לעתים של המציאות. אלה שגדלו על הכדורגל של שנות ה-50 מספרים כמה גדולים היו גלזר וחודורוב (שאגב – מספרים שבנדורי היה טוב ממנו, אבל לא זכה לאותה הילה), אלה של שנות ה-60 וה-70 מתרפקים על ההקפצות של רוני קלדרון ועל המסירות של שפיגל לשפיגלר ואלה של שנות ה-80 זוכרים את הדרבים הגדולים באמת לעומת "הזבל שיש היום על הדשא".

        הדעה הרווחת בכל דור היא ש"היום זה לא כדורגל ולא מה שהיה פעם". אבל האמת היא שאף פעם לא היה פה באמת כדורגל. מכבי ת"א של ג'רי בית הלוי שיחקה בשנות ה-60 בסגנון מכוער מאין כמוהו, והפועל יהוד שיכללה את המונח "בונקר" עד כדי כך שהפך אצלה לשם נרדף. חיים לוין היה שוער טוב, ספק אם ניר דוידוביץ' לא עולה עליו בדרגה או שתיים. לאורך הדורות קמו הרבה כסחנים - מוצי לאון, חיים בר, יחיאל אבן צור - אבל דווקא בליגת העל של היום לא תמצאו אחד כזה שרק בא לשבור רגליים (יוסי אבוקסיס, עם כל מגרעותיו, היה שחקן טכני מאוד). האליפות ההיסטורית של מכבי חיפה ב-1983/84 הייתה אולי מרגשת, אבל בוודאי שלא אסתטית יותר מזו של בית"ר ירושלים בעונה החולפת.

        אז איפה נמצא ההבדל? קודם כל בגישה. ככל שאדם מתבגר יותר כך הוא נוטה להימשך לדברים שעיצבו את ילדותו. הנבחרת של שנות ה-80 שיחקה איום ונורא מול אוסטרליה וניו זילנד, אז היום היא משחקת זוועה מול נבחרות אירופיות. ביג דיל. מעבר לכך ומעל לכל, עד לפני 15 שנים היה רב הנסתר על הגלוי, וברגע שהחלו שידורי הטלוויזיה הישירים התהפכו היוצרות. פעם היינו מפליגים בדמיוננו על סיפונה של "שירים ושערים" בכל שבת במהלך הצהריים, כשכעת כל שצריך הוא לשלם כמה שקלים בודדים כדי להזמין משחק ולראות לנגד עינינו את מה שלא כל כך ראינו אז. גם המעמד היה שונה. בעוד שלשחק כדורגל הייתה רק החלטורה של אותו חבר אגד או אינסטלטור, היום כדורגלן מעביר את הזמן בין אימונים במכוני יופי, בשופינג ובבתי קפה, מה שיוצר יותר ניכור וסלידה כלפיו.

        רמת המשחק בארץ הייתה מאז ומעולם ירודה, גם אם פה ושם צצו קבוצות דוגמת מכבי נתניה 1982/83 או מכבי חיפה 1993/94, שהפגינו כדורגל מעולם אחר, וגם זה מאוד יחסי. גם האלימות מאז ומעולם הייתה קיימת, בין אם מדובר באוהד שנהרג ב-1975 או בסוס שנדקר למוות במכתש ב-1966. גם בלומפילד של המילניום השלישי מתמלא במשחקים גדולים כמו אצטדיון באסה בשנות ה-50, רימוני עשן נזרקו עוד כשרובנו היינו בשא"ש ואם משחקים ספוגי מים נוסח זה שראינו באנדורה הם אלה שעושים לכם את זה - ניחא. אבל הכדור הוא אותו כדור, הרשת היא אותה רשת והרמה היא אותה רמה.

        מסקנה: כדורגל של פעם - באסה.