"יש לי הרבה מה לתת למכבי"

היום מרכוס פייזר כבר לא כועס על אנשי השיקאגו בולס. גם אם הם לא עונים להודעות שמשאיר במשיבון. ואילו יכול היה לחזור אחורה בזמן, הוא היה מתנהל אחרת בשנותיו הראשונות ב-NBA. כי אז היה סתם מיליונר בן 21, ש"רק רצה להשוויץ ברחובות ולא ידע איך מתנהג מקצוען", לדבריו. היום הוא יודע. בגיל 29 פייזר הוא נוצרי אדוק, איש משפחה וכדורסלן רעב. ככה, בסדר הזה. "אני כבר לא מריר. השתניתי", טוען שחקן הרכש החדש של מכבי תל אביב בשיחה עם וואלה! ספורט. ואלוהים אוהב אותו, בטח שאוהב אותו. הרי אחרת, איך הגיע דווקא לארץ הקודש.

פייזר, אדם מאמין, כבר לא יכול לחכות לרגע בו ידרוך על אדמת ההולי-לנד. "בן אדם, זה יהיה מדהים", הוא אומר מעברו השני של הקו המעט משובש ממקום מושבו בפורטו ריקו, ועיניו, מן הסתם, נוצצות. פייזר לא מתבייש להצהיר שילבש בעונה הבאה את מדיה של מכבי הרבה בזכות מיקומה הגיאוגרפי, בטבורה של הארץ המובטחת. "העובדה שמדובר בארץ הקודש הקלה מאוד על ההחלטה שלי לבוא דווקא למכבי. זה היה אחד השיקולים העיקריים ואחת הסיבות החשובות שבחרתי בקבוצה. כי הרי יכולתי לבקש ממכבי לחכות עוד קצת, בזמן שהייתי מברר מה קורה עם האופציות שלי ב-NBA או בקבוצות אירופאיות אחרות, אבל עצם העובדה שמדובר בארץ הקודש, זה עשה לי הרבה.

"חשבתי הרבה על העניין הזה של ישראל והמשמעות שלה והכל. זה יהיה נפלא עבורי לבקר בכל מיני מקומות, להרחיב את הידע שלי בענייני הדת. ההורים שלי מיסיונרים, ואני מאוד רגיל לדת מילדות. תמיד, כשקרו לי דברים מסויימים, אף פעם לא תליתי אותם במזל. לא באתי ואמרתי 'יש לי מזל שהייתי טוב, יש לי מזל שנבחרתי בדראפט'. ידעתי שלכל דבר יש סיבה. גם אם תזכה בלוטו או תמצא ברחוב 20 דולר".

מי שרואה אותך משחק, עם כל האגרסיות והאמוציות, לא היה מתאר שככה אתה נשמע בטלפון.

"זה מרכוס פייזר האמיתי. מי שאני מחוץ למגרש, אין לזה קשר לדרך בה אני מטפל בעבודה שלי. אני משחק כדורסל ורוצה רק לנצח. אני לא מחפש להיות חבר של אף אחד. החברים לקבוצה שלי מכירים אותי ויודעים מי אני באמת. כדורסל זה ביזנס, ובביזנס כמו בביזנס. אני משחק כדי להביא את הניצחון, לספק את הסחורה ולא כדי ליצור חברויות. ואם זה אומר לשחק חזק, באגרסיביות, ולפעמים יש שאומרים שברשעות, אז זה מה שאעשה כדי לשמור על מקום העבודה שלי. מחוץ למגרש זה סיפור אחר".

מקצועית, איך היית מסכם את עונת הכדורסל הראשונה שלך מחוץ לגבולות ארה"ב?

"קודם כל, הכדורסל באירופה הרבה יותר קשוח ומאתגר ממה שאנשים בארה"ב חושבים. הליגה בספרד זו כנראה התחרות הקשה והקשוחה ששיחקתי בה בחיי, בלי צחוק. הרבה יותר קשה לקחת כאן ריבאונד, יש מאבקים גדולים מאוד על כל כדור. אולי בארה"ב חושבים שהשחקן האירופאי רק יודע לזרוק לסל מרחוק, אבל זה פשוט לא נכון. יש תחרות ברמה גבוהה מאוד".

היית חביב הקהל במורסיה. מספרים שעזרת שם להרבה אנשים קשי-יום.

"קודם כל, האוהדים היו נהדרים. הם היו לגמרי חיוביים ותמיד תמכו בקבוצה. לגבי העזרה לקהילה – זה משהו שתמיד עשיתי, כי אני יודע עד כמה אני בר מזל וכמה בורכתי. אני גם זוכר איך גדלתי. זה לא שגדלתי ממש בעוני, אבל בוא נגיד שלא היה לי את הכסף שיש לי עכשיו. אני מרגיש מבורך ואני מנסה לעזור לאנשים ככל יכולתי".

אתה בוודאי מודע לפערים המקצועיים בין מכבי למורסיה, בין מאבקי התחתית בספרד לעילית של היורוליג.

"אני מניח שיש שוני מסוים, אבל כל עוד אנחנו מתעסקים בכדורסל, אני בטוח שאדע להתמודד. אני משחק את המשחק הרבה שנים, וכדורסל הוא בסופו של דבר כדורסל, בכל מקום. כשאתה באמת רוצה משהו, אתה מוצא דרך לעשות את ההתאמה ולהגיע אליו".

אתה מגיע למכבי כדי להוכיח משהו לאנשי המקצוע בארה"ב?

"אני רק רוצה להמשיך ולהוכיח שאני עדיין יודע לשחק. סבלתי בעבר מכמה פציעות שאצל אחרים היו יכולות לחסל קריירה. אבל הלכתי לשיקום וכל הזמן חשבתי רק בכיוון החיובי. אני עדיין משחק ברמה גבוהה וכשיגיע הזמן שלי לחזור לשם, אז אחזור. אבל היום אני רוצה להיות במכבי, רוצה להוכיח את עצמי בקבוצה ברמה של מכבי וזה מה שחשוב לי. אני לא מסתכל יותר על דברים בצורה שלילית. למדתי לקחת את הצד החיובי מכל דבר.

"פעם גם כעסתי על אנשים בשיקאגו, על היחס של חלק מהם כלפי, אבל היום אני כבר לא שונא אף אחד. זה מים מתחת לגשר עבורי. בהתחלה הייתי מריר. אבל למדתי להילחם בזה. הרמתי בזמנו טלפון לבולס, השארתי הודעה ולא קיבלתי צלצול חזרה. לא מזמן חיפשתי את ביל קרטרייט, שהיה המאמן שלי בשיקאגו. רציתי לשאול אותו כמה דברים, אבל הוא לא ענה. אחר כך הוא התקשר אלי בחזרה. דיברנו 30-40 דקות, ואני מכבד ומעריך אותו על כך. היום שום דבר עבורי אינו מובן מאליו".

מהיכן הגיעה המרירות הזאת?

"הייתי ממורמר בגלל כל הסיטואציה שנקלעתי אליה בבולס. בכל זאת, הגעתי לשם כבחירה מספר 4 בדראפט. הרגשתי שלא באמת קיבלתי הזדמנות לשחק ולהוכיח מה אני יכול לעשות. היינו אז קבוצה צעירה, לא כל כך הצלחנו לעמוד בציפיות, אבל הרגשתי שלא קיבלתי את כל ההזדמנויות שהגיעו לי. הרי בשלב מסויים הייתי השחקן השישי הטוב בליגה.

"לצערי, באותה תקופה קרעתי את הרצועות בברך ונאלצתי לעבור שיקום ארוך. אחר כך, כשחזרתי מהפציעה, הגיע מאמן חדש שלא באמת האמין בי. הוא נתן לי משימות ספציפיות, 'תיכנס ותעשה את זה וזה', אבל לא באמת קיבלתי צ'אנס. ככה היה גם בעונה שלי במילווקי. אבל מאז עברתי בכל מיני מקומות, השתקמתי והראיתי שאני עדיין יודע לשחק. עכשיו אני משאיר הכל בידיו של האל וממשיך הלאה".

כשאתה מסתכל אחורה, איפה אתה טעית? מה החלק שלך בכל מה שקרה?

"לא התייחסתי לעבודה שלי כמו מקצוען. זה שאתה שחקן כדורסל, לא הופך אותך אוטומטית למקצוען. אם אתה מקצוען, אתה הופך לכדורסלן טוב יותר. ואני לא הייתי מקצוען. כשהגעתי ל-NBA הייתה לנו קבוצה צעירה. לא היה לי יותר מדי ממי ללמוד. השחקנים הוותיקים, הווטרנים, היו אולי בני 27-28. כמעט כולנו היינו בני 22-23. בגיל הזה אתה עוד ילד, אתה הופך למיליונר ורק רוצה לרוץ ברחובות, להשוויץ. אתה רוצה שיראו אותך.

"גם היום אני רואה את החבר'ה הצעירים שמגיעים לשיקאגו וזה מצחיק אותי, אבל גם צריך לתת להם ללמוד בעצמם. אין תחליף לניסיון. למרות שהיום יש שם שחקנים מבוגרים יותר שיכולים להראות להם את הדרך הנכונה. לי לא היו מורים כאלו בשנים הראשונות שלי בקבוצה. אבל אני חושב שהיום השתניתי הרבה. התבגרתי. היום חשובה לי המשפחה, הילדים, ההורים שלי. היום אני יכול לומר שלמדתי מהטעויות שעשיתי".

המאמן שלך בעונה שעברה, מאנולו חוסיין, אמר שאתה אדם נהדר, אבל על המגרש אתה יכול לאבד את קור הרוח בשניות. לפעמים גם באימונים.

"הכי מרגיז אותי זה שמנסים לרמות. אותי או את השופטים. אני היריב הכי כן שמשחקים נגדו. אם אני עושה פאול, אני לא אתנהג כאילו לא עשיתי. כשמשקרים במשחק זה הורג אותי. אז לפעמים קורה שאני קצת מאבד את קור הרוח, כי אני באמת מאוד מרוכז תוך כדי משחק, אבל אני משתדל לתעל את האנרגיות האלה לטובת הקבוצה. לעולם לא אפגע בחברים שלי או בקבוצה שלי. אני לוקח את זה למקומות אחרים, מפנה את הכעס כלפי הקבוצה היריבה".

עוד לא פגשת את החברים החדשים שלך, אבל את חלקם אתה בוודאי מכיר. את השאיפות הגדולות של מכבי גם כן. איך אתה רואה את העונה הבאה שלך בקבוצה?

"קודם כל, מבחינה אישית יהיה לי יותר קל. כשהגעתי לספרד היה לי קשה במיוחד בגלל השפה. אבל בישראל כולם מדברים אנגלית, אז זה כבר טוב. מעבר לזה קצת למדתי על סגנון החיים האירופאי. זה לא יהיה לי משהו חדש. למרות שישראל, ממה שאני מבין, קצת יותר דומה לארה"ב בקטעים מסוימים. גם את שיטת המשחק באירופה והחוקים השונים למדתי להכיר.

"אני מאמין שיהיה לי טוב במכבי. זו קבוצה גדולה שזוכה כל שנה בתארים. גם בעונה שעברה מכבי הייתה לא רעה ביורוליג והגיעה לרבע הגמר, אבל שם התייחסו אל זה כאל כישלון. להיות חלק מקבוצה שעד כדי כך ממוקדת בתארים ורוצה אליפויות... לא הייתי אף פעם חלק מדבר כזה. עכשיו בפורטו ריקו אני משחק בקבוצה ששואפת לזכות באליפות. רק על זה מדברים כאן. וזו תחושה שונה".

היום, במקום בו אתה נמצא, ועל אף העובדה שאתה לא חלק מה-NBA, אתה מרגיש שלם עם עצמך?

"מבחינה מסוימת כן, אבל מקצועית, מבחינת כדורסל, אני אף פעם לא שלם. על הזרוע השמאלית שלי יש קעקוע עם צלב ועליו כיתוב בסינית שאומר 'לעולם אל תרגיש מסופק'. וזה באמת מי שאני ומה שאני. לעולם לא אוכל לנוח, רק כשארגיש שאיבדתי את זה. וכשיגיע אותו הרגע, אני אמשיך הלאה, בלי חרטות. אנשים חושבים שאני יושב וחושב על ה-NBA כל היום, אבל זה לא נכון. אני מאוד מחכה להצטרף למכבי ולהתחיל לשחק בישראל".

מה אתה יכול להבטיח לאוהדי מכבי באשר לעונה הבאה?

"אני רק יכול להבטיח שאתן את המקסימום. הרי אתה לא יכול לדעת עכשיו איך תתפתח העונה. מה יהיה בסוף השנה, זה רק אלוהים יודע. אבל אני נותן לאוהדים את המילה שלי, שאתן את כל מה שאני יכול, על המגרש ומחוצה לו. ויש לי הרבה מה לתת".