בידיעה על מעבר של שחקן טוב ממכבי ת"א לבית"ר ירושלים אין שום ניוז. כבר מהרגע הראשון שבו טברטקו קאלה עשה פרצופים ללוני הרציקוביץ' ובבירה הביעו עניין, היה די ברור שהמהלך הזה בלתי נמנע ושהשוער יעבור לשורות האלופה. למעשה, למעבר של קאלה יש הרבה יותר חשיבות מקצועית ורגשית מבחינת בית"ר ירושלים בעידן פוסט-קורנפיין מאשר לצהובים, שכבר רגילים ששחקנים באים והולכים, ויודעים שבמציאות של השנים האחרונות, בעונת המלפפונים ידם תהיה על התחתונה כי אין להם את הכסף שיש לקבוצות אחרות.
למהלך הזה יש בכל זאת משמעות גדולה מבחינת מכבי ת"א, ולאו דווקא מהפן המקצועי. במוקד לא עומד קאלה עצמו, שאין חולקים שרוב המניות בהצלחת הקבוצה בעונה שעברה רשומות על שמו, אלא אבי נמני, הנהג החדש שמנווט את הקבוצה. נמני הוא זה שניהל את המו"מ מול בית"ר ירושלים, הוא זה שהשריש לקופה של מכבי ת"א 350 אלף דולר מההשאלה שלו. אם מנסים להשוות את דרך המו"מ של הרציקוביץ' או דריקס עם זו של נמני, אין ספק שהשחקן-מנג'ר-אלוהים של מכבי ת"א נתן לה יותר. קרוב לוודאי שלוני היה נכנס עם הראש בקיר, אולי מייבש את קאלה ביציע (זוכרים את איוג'ן טריקה?), ובוודאי שלא מכניס עליו סכום כזה, שבו אפשר להביא שני זרים סבירים.
כך יוצא שבמבחן הראשון שלו כ-General manager, מונח שמילולית מתורגם כמנכ"ל אבל הוא עמוק ומורכב בהרבה, נמני עמד בהצלחה. אלא שהמבחן הזה רק פותח את הדלת לעוד עשרות התלבטויות ודילמות שיגיעו על החוליה הזו של איש אחד, שנקראת הנהלת מכבי ת"א החדשה. קודם כל, נמני צריך להוכיח שהוא יכול לא רק למכור, אלא גם לפתות שחקנים להגיע לקבוצה. בעקבות הכישלונות בהבאת שחקנים דוגמת גוסטבו בוקולי ואיתי שכטר לקרית שלום, התקבל בקיצים האחרונים הרושם המוצדק שמכבי ת"א כבר לא מפתה שחקנים מבחוץ. יוסי שבחון ומשה ביטון, שעליהם שולם כסף רב, צורפו מכיוון שלא היה להם ביקוש. עומר גולן כבר אמר לפני מספר שבועות "אני רוצה לשחק אצל נמני", ו"סגר" בקבוצה, אבל איפה זה עומד היום כולנו יודעים. אם עושים אנלוגיה לצה"ל, נמני צריך להחזיר את כוח ההרתעה של מכבי ת"א, שאבד לה בשנים האחרונות. הוא צריך להילחם על שחקן שגם חיפה, הפועל ת"א או בית"ר רודפות אחריו, ולהביא אותו, להראות שאם יש מישהו שהוא רוצה, הוא ישחק בקרית שלום. אם תרצו, עומר גולן הוא הדוגמה הטובה ביותר לשחקן כזה.
מעל לכל, מעניין יהיה לעקוב אחרי התנהגות אוהדי מכבי ת"א כלפי מי שהיה המשיח שלהם והסמל הפעיל האחרון בכדורגל הישראלי. בסולם הערצה של 1 עד 10, נמני נמצא אצל אוהדי הקבוצה בדרגת המקסימום. הסגידה אליו בלתי נתפשת כמעט בעולם הכדורגל המודרני, שבו את הלב והנשמה החליף הכסף. המכירה של קאלה עלולה להתוות את הבקע הראשון בינו לבין יושבי שער 11. יש להניח שקינגסטון יהיה מחליף ראוי, אבל מה אם לא? מה אם מכירת קאלה תתברר כבכייה לדורות? ומה אם עומר גולן בכל זאת יגיע לחיפה ומכבי ת"א שוב תפתח את העונה עם שני זרים מקרטעים ושלושה הפסדים בארבעה משחקים?
נכון לעכשיו, עם מכירת קאלה נראה שנמני בוחר באפיק השקול והקר על פני האמוציות שמאפיינות לא אחת את הכדורגל שלנו. הצעד שנראה מתבקש בעיני 90 אחוז מאוהדי מכבי ת"א היה להשאיר את השוער, ובכל מחיר. נמני בחר באופציה הריאלית יותר מבחינה עסקית. אבל בעולם הכדורגל שלנו, ובמיוחד במכבי ת"א, מועדון שעבורו מאז משנות ה-80 הדלוחות הביטוי "בונים קבוצה" הוא קללה גסה, אין זמן לחשוב או לנהוג בהיגיון. הכל נעשה אינסטנט, בשיטת המיקרוגל. עכשיו צריך לחכות ולראות לאיזה כיוון ייקח נמני את הקבוצה, ובעקבות זאת לאיזה כיוון יקחו האוהדים את היחס אליו.
המבחן הראשון של נמני
22.6.2007 / 16:46