כרוניקה של עוד כישלון
בסופו של דבר, הכתובת הייתה על הקיר. שמחנו, קיווינו, חלמנו, אבל אף אחד לא התפלא. ישראל הרי מומחית בהפיכת הישגים גדולים לכישלונות חרוצים. אם מישהו שכח, להבדיל אלף אלפי הבדלות, אז 40 השנים למלחמת ששת הימים הזכירו איך אחד המהלכים הצבאיים המפוארים בעידן המודרני, הפכו לגיהנום עבור מיליוני אנשים בין הירדן לים. הכדורגל הישראלי שב והוכיח שגם הבלחות רגעיות ומשמחות אינן מלמדות על בוא ההצלחה והעקביות, וגם אחרי שהפתענו את אירופה והעפלנו ליורו 2008 היוקרתי, אנחנו, הישראלים, כנראה פשוט לא יודעים איך להתמודד עם הצלחה.
השד המזרח תיכוני יצוץ מאי שם, ובמקום להתבשם מניחוחות היבשת הישנה תוך תקווה ובנייה למען עתיד ורוד יותר, הכדורגל והאופי הישראליים שוב יתגלו באפסותם, יחרבו את הרגע המתוק ובו בעת יגדעו כל זיק של תקווה. אחרי האכזבה מהנבחרת הצעירה ביורו 2007, וואלה! ספורט בודקת את כישלון הנבחרת הבוגרת ביורו 2008.
ההעפלה
"דור הזהב", "נערי הפלא", "אנחנו חלק מאירופה", "אנד מיסטר קשטן 2", אלו היו הכותרות בעיתונים ובאתרי האינטרנט למחרת היום ההיסטורי שבו ישראל הבטיחה את ההעפלה ליורו 2008, אחרי ניצחון 0:2 ביתי על מקדוניה. נחשול פטריוטי ספורטיבי שטף את ישראל באותם ימים. מי בכלל זכר את התבוסה לאנגליה בוומבלי (4:0), הס מלהזכיר את הפנדל שקיבלנו במתנה בקרואטיה (1:1 יוקרתי שסחט לא מעט מחמאות ביבשת). כולם שכחו את הבונקר המכוער והשער המקרי של וואליד באדיר ב-0:1 הביתי מול רוסיה, בדיעבד, המשחק שחרץ את גורל הקמפיין.
בסופו של דבר ההתפרקות של סטיב מקלארן ואנגליה סידרו לנבחרת מקום בין 16 הגדולות של אירופה. רצף תוצאות התיקו המאכזב של הממלכה המאוחדת, הפציעה של דייויד בקהאם ברוסיה ושערו העצמי של לדלי קינג, בדקה ה-89, שקבע במחזור הנעילה תיקו 1:1 מול קרואטיה בוומבלי, כל אלה שלחו את אנגליה הביתה ואת ישראל ליורו. ישראל הגיעה למסיבה הגדולה של היבשת, אבל שכחה את הדרך לאותה חגיגה. קשטן, שבסיום המשחק התחבק מיוזע עם לוזון ואיצ'ה (שהגיח משום מקום), הוכיח שהתחת שלו הרבה יותר גדול מזה של גרנט. "בנינו משפחה", סיכם קשטן, שהסביר כיצד הוא וחניכיו סגרו פער היסטורי מהכדורגל האירופי בקמפיין אחד. "אני רק מקווה שהקבוצות לא יעשו לי בעיות", רמז קשטן על הבעיות הצפויות. "אני מבטיח לך, תקבל כל מה שתרצה", הצהיר לוזון לעיני המצלמות. "לא ניתן לדור הזהב הזה להתבזבז בגלל מחלוקות מטופשות". באותו רגע ידענו: יש עתיד לכדורגל הישראלי.
ההכנה לטורניר
ההתחלה דווקא הייתה מבטיחה. חודש לפני תחילת הטורניר התייצבו דרור קשטן ושחקניו בכפר סומרג שבפאתי זלצבורג, למחנה אימון מרוכז. השחקנים, לעומת זאת, כינו את זה מחנה ריכוז מאומן. לאט לאט התגלה החשש שמדובר היה בהישג מקרי. אחרי הפסד 2:0 לטורקיה באיסטנבול, ושתי תוצאות תיקו 0:0 ביתיות מול ווילס ובלארוס, היה ברור שמשהו לא דופק בנבחרת. "אנחנו עושים ניסויים", הרגיע קשטן בביטחון מופרז, "אלה היו רק משחקי הכנה. כשאונקצ'קציקספור תשחרר את בלילי, ניראה אחרת לגמרי. אני בטוח שיו"ר ההתאחדות ובעלי הקבוצות רוצים כמוני באותה מטרה: הצלחת הנבחרת".
השחקנים היו בעננים כשמיטב הסקאוטים בלשו אחריהם. "אנחנו עובדים על זה, וכנראה שסטרול יירש את מאלדיני במרכז ההגנה", צוטט אנצ'לוטי. כתבות אינטרנט כמו "צפו בנבחרת עושה שוק בזלצבורג", או כותרת בלתי נשכחת באתר האינטרנט אחד שבישרה "פרסום ראשון: בן חיים הוכתר למלך השש-בש של הנבחרת", הבהירו שישראל, שגם בימים כתיקונם אינה נמנית על המדינות השפויות בעולם, הפכה לבית משוגעים אחד גדול.
אבל בסופו של דבר אי אפשר היה להסתיר את יכולתה המקרטעת של הנבחרת. התקשורת החלה לבקר את חוד ההתקפה, שלא ניפק שער אחד במשחקי ההכנה, וקשטן, שנתפס מחייך בהעפלה מול מקדוניה, ירד למקלט ואמר למקורביו: "הפרשנים שכחו מהר את ההישג שלנו". המתח הגיע לשיאו כאשר התפוצצה "פרשת פקמן", בה נחשף כי מספר שחקני נבחרת שיחקו במחשב על חשבון שעות השינה שלהם, אירוע שהצית את הביקורת הארסית כלפי השחקנים על התנהגותם הלא מוסרית. "איך יכול להיות שמאמן לאומי לא שם לב לחריגות כאלה, ועוד מאפשר לשחקניו להמר, גם אם מדובר במאות שקלים", הטיח שלמה שרף ביציע העיתונות.
מעבר לכל מלחמות האגו שפגעו בהכנות, ההפסד לקבוצת המילואים של אינסברוק, והפציעה התורנית של בניון שסחטה שיחת טלפון נרגשת מראש הממשלה - הייתה זו הקירבה לזלצבורג שגרמה למהומה הכי גדולה ומביכה. אף אחד לא הרים גבה כשצי אנשי ההתאחדות ליווה את הנבחרת והסתובב עם כפכפים ושקיות ברחובות עירו של מוצארט. ידענו שזה יקרה. אבל כשמצלמת אחד מערוצי הטלוויזיה קלטה פונקציונר ישראלי, שהגיע על תקן "המשנה למתאם לו"ז הנבחרת", אומר בלב הקזינו "וואלה, דווקא שוות הנאציות האלה", זה הספיק כדי לשבור שיא חדש ולהדליק סערה בינלאומית.
מחאתה הזועמת והצודקת של שגרירות אוסטריה התפשטה ברחבי העולם כאש בשדה קוצים. "חבל שהציבור הישראלי לא מודע להיסטוריה שלנו מאז אותה מלחמה ארורה", נאמר בהודעה הרשמית של ממשלת אוסטריה, "אנו מקיימים קשרים מצוינים עם ישראל, ולמי ששכח, הקנצלר שלנו לשעבר, ברונו קרייסקי, היה יהודי". האבטחה סביב הנבחרת תוגברה, ורק נסיעה מיוחדת של הנשיא שמעון פרס, שהתנצל פומבית בפני נשיא אוסטריה, היינץ פישר, הביאה לסוף הסיפור. אחרי כל זה, לכו תתעסקו בכדורגל.
הטורניר עצמו
ישראל הוגרלה לבית סביר יחסית עם צרפת, רומניה ונורבגיה, אבל זה לא מנע ביזיון, אולי אפילו העצים אותו. הטריקולור היו בכושר מצוין, אך אף אחד לא ציפה ל-5:0 המהדהד מול צרפת, בו ישראל נראתה כגירסה החיוורת של בית"ר ת"א, רגע לפני החבירה לשמשון. הביקורת עצבנה את קשטן, שהפך את מסיבות העיתונאים למונולוג ארוך ומייגע. "כולם ראו ששיחקנו מצוין", סיכם המאמן בארוגנטיות. "אל תשכחו שאתם כאן בזכות השחקנים האלה. אני לא אתן לכם לפגוע בשחקנים שלי".
כשגורם אנונימי בנבחרת הצהיר ש"ניר היה מונע לפחות שלושה שערים", היה ברור ששתיקת השחקנים מעידה בעיקר על לבה רותחת שזורמת ביניהם. "גם שחקני ההתקפה צריכים לעזור בהגנה", אמר אחד הבלמים בעילום שם והצית חרושת שמועות לגבי מאמציו של עומר גולן. כשעידן טל התעמת עם אדריאן מוטו במשחק מול רומניה, ואף אחד לא נחלץ לעזרתו, היה ברור שהכדורגל כבר לא בראש מעיניה של ישראל. על ההפסד 2:0 עדיף שלא נרחיב.
צי הכתבים שנשלח ליורו עסק בצורה מאסיבית וצהובה רק ברכילות הנבחרת. אף אחד לא התייחס לכישרונות הצעירים שבלטו בנבחרות הזרות, לבכי המר של מירוסלב קלוסה, שנפצע מול שבדיה וגמר את הקריירה, ואף לא ליכולתו המזהירה של ראול, שכמעט לבדו הוביל את ספרד לחצי הגמר. את הישראלים עניינו רק היחסים בין השחקנים לבין עצמם ומאמנם, האם יחודש חוזהו של הצוות המקצועי ואבא של מי מהשחקנים צרח בלובי המלון על אבי לוזון. "דרור נותן בי אמון, ואני יודע להחזיר לו", אמר טוטו תמוז, קורבן הולנד 2007, אחרי השער ההיסטורי שכבש ב-1:1 מול נורבגיה, משחק משעמם שלא קבע דבר, והביא נקודה מנחמת לישראל.
מסקנות הכישלון
תחושת המשבר עטפה את הנבחרת כל הדרך חזרה לארץ הקודש. אף אחד לא זכר את הדיבורים על "משפחה מלוכדת". תמונת הנבחרת נוחתת בנתב"ג ייצגה הלך רוח של "שחקן לבדד ישכון", והצוות המקצועי הקפיד לשמור על מרחק משאר חברי המשלחת. את האלפים שאיחלו הצלחה לבחורים עם ההמראה לאוסטריה, החליף בנתב"ג קומץ עיתונאים צמא דם, להם אמר המאמן הלאומי: "לא טעיתי בכלום, יש כאן מאמנים מתוסכלים שמחפשים עבודה על חשבוני".
הפרשן שגיב בוהן, שהילל את קשטן וטקטיקות המשחק שלו לפני הטורניר, תלה בו את מירב האשמה. "במקום להעמיס קשרים אחוריים במרכז השדה, המאמן הלאומי היה צריך להשתמש בבן דיין כפתרון ליצירתיות מהאגף. שיתופו של דדי היה יכול לעשות את ההבדל בין טורניר הירואי בראייה היסטורית, לבין החידלון בו חזינו".
הפרשן אבי חזון לא השאיר אף שחקן נקי וכתב: "מאז פרשת נערות הליווי הנבחרת לא התבזתה כך, ואחרי שהגשמנו את חלום העלייה לטורניר גדול, אני מתחנן החזירו אותנו לבית האוקיאני". אפילו הידען עומר שבח הצטרף להילולה: "ב-NBA קוראים לשחקן כזה צ'וקר, חטפנו את הפאק לפנים כבר באינינג הראשון, ומשם עשינו צעדים עד לפיאסקו. לא בטוח שזה הדבר שיפיל את ממשלת אולמרט, אבל בכל מקרה, אני בטוח שאוסקר ווילד היה מנסח את דברי בצורה בהירה ושנונה יותר".
למרות ההפעלה המדהימה ליורו 2008, ישראל הוכיחה שוב שהיא אינה יודעת להתמודד עם הצלחה, ליהנות ולהפיק ממנה חוויה ותועלת כאחת. לרגע, במבט לאחור, השתררה התחושה כי התקשורת, כהרגלה, ניפחה כל דבר והעמיסה הררי ציפיות על כתפיהם הצנומות של בניון וחבריו, כאילו לא המקריות והמזל דחפו אותנו פנימה אל התחרות היוקרתית. פתאום אף אחד בנבחרת לא דיבר על מבחן התוצאה, אותו הזכירו השכם וערב אחרי סנסציית העלייה. שוב היו אלה מאבקי אגו וחוסר מנהיגות של השחקנים המובילים, אשר הובילו לאכזבה. הנבחרת ניסתה לאורך כל הטורניר לכסות על חולשותיה, לא ניצלה את יתרונותיה היחסיים, ואנו חווינו עוד מאמן מנותק שרואה בחלק מאמצעי התקשורת סוג של אויב, ומייצר מתח ולחץ תוך שימוש במשמעת שמתאימה לפלוגה צה"לית. נו, אתם זוכרים את שנאמר במסיבת העתונאים: "הדרך שלי הובילה אותנו ליורו. אף אחד, אבל אף אחד, לא הגיע לטורניר כזה אף פעם, והחלטתי שאני אלך בדרך הזו, הדרך שלי, גם בטורניר עצמו. אנחנו, בניגוד לנבחרת הצעירה בהולנד 2007, לקחנו נקודה וכבשנו שער".
* מיותר לציין כי מדובר כתבה בדיונית, וכל קשר בינה למציאות הוא מקרי בהחלט.