סן אנטוניו, מחריבי המסיבות

1. יחסי הכוחות בין קליבלנד לסאן אנטוניו הוצגו בשלמות במשחק השלישי בסדרה: במשחק מספר שניים, כשהמשולש דאנקן-פארקר-ג'ינובלי נתן תפוקה מושלמת, לקליבלנד לא היה מה למכור. המשחק השלישי היה משחק ההזדמנות. הקהל דחף, דאנקן צבר שתי עבירות מהירות (ולא קלע נקודה ברבעים השני השלישי), פארקר נעצר בגלל העזרה של הגבוה בפיק אנד רול, ג'ינובלי לא פגע בכלום, והצוות המסייע של קליבלנד, השחקנים שבאמת זקוקים למגרש והקהל הביתי, נתן תפוקה. ועדיין קליבלנד הפסידה. הפסידה בגלל משחק פחדני (3 מ-19 מעבר לקו השלוש לעומת שתי קליעות עונשין בכל המחצית השניה), הפסידה בגלל ג'יימס שהתעקש להתחיל את מהלכיו רחוק מהסל למרות שכל נקודותיו הושגו בצבע ולמרות שלסאן אנטוניו אין תשובה כשהוא עשה פוסט-אפ.

ובעיקר הפסידו בגלל שהספסלים עשו את ההבדל. חוץ משחקני היסוד שלה (פארקר ודאנקן) סאן אנטוניו לא הפסידה כלום כשביצעה חילופים, לפעמים אפילו ההפך: יוצא פינלי נכנס ג'ינובלי, יוצא בואן נכנס ברנט בארי, יוצא אוברטו נכנס רוברט הורי. אם ז'אק וון, המחליף של פארקר, היה משחק בקליבלנד הוא היה רכז ראשון. התפוקה של קליבלנד נופלת בלי מצנח כשמרשל, סנואו או דיימון ג'ונס עלו למגרש.

2. כל מי שאי פעם השתתף במסיבת טראנס מכיר את התנועות, את המבט: החיכוך התמידי של הידיים עם הראש, הבוהק המהבהב מהאישונים, החיוך מתנוך לתנוך, מלווה בצחקוקים קטנים, הלעיסה הלא נגמרת של ציפורני אצבעותיו. דלוק, זו המילה. לברון ג'יימס דלוק וזה לא מכדור אקסטזי. הכדורסל מטריף את ג'יימס, היכולת לעשות משהו יותר טוב מכל אחד אחר על הפלנטה, לעצור את היריב, להתרומם לדאנק, למסור בוירטואוזיות, לקלוע קליעה בלתי אפשרית מעבר לקשת השלוש, לקחת ריבאונד ממישהו שגבוה ממנו בראש, להתחכך גוף בגוף ולדעת שאתה יותר חזק. הכי חזק. לנצח את שעון העשרים וארבע. לנצח.

שלא תטעו: הנצחון הוא רק האפטר פארטי של ג'יימס. הכדורסל עצמו מדליק אותו, גורם לו לחולל באקסטזה אתלטית. כיף לראות מחדש אתלטים שדלוקים מאהבת התחרות והספורט ולא מדולרים או סטרואידים. למזלו הרע של ג'יימס ניצבו מולו הסאן אנטוניו ספרס, מחריבי המסיבות הללו.

3. "האנשים בשחור הגיעו והם שוב שואבים את כל החיים וההנאה מגמר ה-NBA". כך תיאר בעל טור אמריקאי את חזרתה של סאן אנטוניו למעמד הגמר. יש משהו מעצבן, דו-פרצופי ומקומם באכזבה מהספרס. בעידן צהוב של סנסציות, שחיתות שלטונית, בריטני ספירס ופריס הילטון, מגיע ארגון ספורט שהכל דופק בו כמה שצריך, עם מאמן שמתבייש לעלות למשטח כשמוענק לו תואר מאמן העונה, שהכוכב שלו מעדיף לדפוק סל עם הקרש במקום דאנק, ואמריקה מחליפה ערוץ, נרדמת ברבע השלישי, רוצחת את הרייטינג, מסרבת לעכל את הנורמליות הזו. הספרס, בדומה לניו אינגלנד פטריוטס בפוטבול, שמה מראה הפוכה לאמריקה.

4. כדורסל קטן, סטיב נאש, דון נלסון, בארון דייויס, דרון וויליאמס, אפילו טוני פארקר. לרוץ לרוץ לרוץ. ועדיין, יש רק דבר אחד שמאפיין את תשעת הגמרים מאז פרישתו של ג'ורדן: בכל אחד מהם השתתף טים דאנקן או שאקיל אוניל.

5. הזכייה של סאן אנטוניו נתנה לרוברט הורי את טבעת האליפות השביעית שלו, אחת יותר מאשר לג'ורדן. בששת האליפויות הקודמות שלו הורי היה שחקן משנה להאקים אולג'ואן, שאקיל אוניל וטים דאנקן. התקרית בחצי הגמר האיזורי נגד פיניקס, תקרית שהתחילה בדחיפה מכוערת של הורי והסתיימה בהרחקה של שני שחקנים מובילים של פיניקס מהמשחק הבא בגלל שעזבו את הספסל, היתה האירוע המכונן של הפלייאוף הזה. או במילים אחרות: זו האליפות השביעית של הורי, אבל הראשונה שרשומה על שמו.