פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

        פרסום ראשון: מישהו משגיח עלינו

        ראיון עם השחקן החדש במדיית הספורט הישראלית: ROSK, בלוגר אנונימי שלא מהסס להצליף בכלי התקשורת ברשת ובעיתונות הכתובה

        תקשורת הספורט בישראל עברה בשנים האחרונות מתיחת פנים. אם בעבר הייתה התעשייה נחלתם הבלעדית של העיתונים הגדולים, מתחילת שנות ה-2000 היא החלה לטפטף אל הרשת. את תוצאות הזליגה וההשפעה הגדולות של האינטרנט ניתן היה לראות בעיקר בשנתיים האחרונות. מוספי הספורט של "מעריב" ו"ידיעות" שינו פורמט ונראים יותר ויותר כמו אתרי אינטרנט על נייר: הרבה חומר ומידע, עמודים שלמים המוקדשים לטורים אישיים ואיזוטריה שבימים עברו לא הייתה רואה אור על דפי העיתון מפאת חוסר מקום. ובאינטרנט? פרסום ראשון, ועוד פרסום ראשון ועוד אחד. עליית המדרגה הביאה למרוץ חימוש מטורף בין אתרי האינטרנט, ובעיקר בין אתר ערוץ הספורט ל-ONE. תופעת ה"פרסום ראשון", שהייתה מינורית בתחילה, תפסה תאוצה, כששני האתרים הללו בעיקר (אם כי גם אחרים משתמשים בחותמת הזו) מתחרים ביניהם על מי ישים את התווית.

        מי שנמאס לו לחלוטין מהתופעה הוא ROSK (ר"ת של Re-organize Sport Knowledge), בלוגר אנונימי שמבקר ב"תפוז" את תקשורת הספורט בישראל. לפני כשלושה חודשים עלה הבלוג, ומאז הוא נותן נקודת מבט שרבים מחשיבים כשפויה ואובייקטיבית לעיתונות הספורט הישראלית, חושף את הפוליטיקות והתככים הפנימיים, מכה את מי שצריך ומלטף את מי שהוא חושב שמגיעות לו מחמאות. ROSK הסכים להתראיין על גבי דוא"ל תחת שני תנאים, אחד שהציב לנו ואחד שהיה ברור לנו גם מבלי שידרוש. התנאי הראשון, שעמד עליו בתוקף, הוא שלא ננסה לעסוק בזהותו. התנאי השני, שלנו היה ברור מהדו שיח, הוא שהעובדה שאנחנו מפרסמים כתבה אודות הבלוג שלו לא הופכת אותנו ל"חברים". עד כה ROSK החמיא לא מעט לוואלה! ספורט, אבל ברור גם לנו שפאלטה אחת - והופ, גם אנחנו תחת העיניים הבוחנות של השריף החדש של העיירה.

        משנה, אבל לא משנה

        עיתונאים אוהבים להתעסק בעצמם. בשל כך, יש לשער, התפשטה תופעת ה"פרסום ראשון" למימדים מפלצתיים. אחרי הכל, לאיזה גולש באמת אכפת מי פירסם ראשון אם הידיעות עלו בהפרשים של עשר דקות באתרים השונים, מלבד כמובן לאותם כתבים שהעלו את הידיעות?

        "הפרסום הראשון לא היה המטרה שלשמה הקמתי את הבלוג", הוא פותח. "הרבה מאוד דברים, כמו מגמתיות ברורה של כלי תקשורת לצד זה או אחר, כותרות מוזמנות, פובליציסטים שעבר זמנם ופוליטיקות פנימיות הן הסיבות האמיתיות שבגללן התחלתי לכתוב. הפרסום הראשון הוא פשוט הסממן הכי בולט ונפוץ לחוסר האמינות שמציגים חלק מכלי התקשורת, בעיקר הדיגיטיליים, ולכן אני עוקב אחריו. אחרי הכל, לא כל יום יש סיפורים כמו ההתנהגות ההיסטרית של ערוץ הספורט אחרי הפסד הסקופ של שרף וקטש או סיפור אופירה ובלאט".

        הפסד הסקופ של שרף וקטש עליו מדבר ROSK התרחש לפני מספר שבועות, כש-ONE רשם ניצחון על הערוץ עם פרסום ראשון, הפעם אמיתי וכשר. בערוץ הספורט התקשו לאכול את זה, בעיקר כששני המוחתמים החדשים של מכבי ת"א עבדו אצלם. מספר ימים לאחר מכן עלה סקר TIM, המודד את כוחם של האתרים. בערוץ מיהרו לפרסם ידיעה באתרם על עלייה בכוחם, לעומת ירידת בכוחו של ONE.

        "ההתנהגות ההיסטרית של הערוץ", כפי שמגדיר זאת ROSK, הייתה אבן דרך מכוננת גם מבחינת הבלוג שלו. הוא חשף את שרשרת האירועים בחתונתו של איש המשק של מכבי ת"א, עמי ביטון, מידע שסייע למנף ידיעה שהופיעה במדור הברנז'ה של NRG עם לינק היישר לאתרו. אחרי שלושה חודשים ברוטו של עבודה, הבלוג הפך למקור מידע עבור עיתונאים אחרים. הפידבקים החלו לזרום, כשלפי כמות התגובות והדיונים ההולכת וגדלה, כבר ברור שהמשקל שלו בתקשורת הספורט הישראלית גדל. ועם זאת, הוא ריאלי: "אני לא נאיבי ולא חושב שבלוג עלום בתפוז יכול לשנות את ההתנהלות של עיתונות הספורט בארץ".

        ובכל זאת, יש לו השפעה: "אני לא יכול להגיד שגרמתי לאיזושהי מלחמה, אבל טיפים וסקופים אני בהחלט מקבל. בואו נגיד שבלי ידידי קרלוס גרסייה (שייקרא כך על שמו של הסוכן הרואה ואינו נראה של אבי נמני בזמנו), חלק מהסקופים לא היו מגיעים לידי, אבל לא רק הוא. יש כבר אנשים מוכרים מהתחום שפנו אלי במייל או בתפוז, סיפקו סיפורים או הבטיחו עזרה, ואני חושב שזו הדרך הטובה ביותר כדי שהבלוג הזה יוכל להאריך ימים וישמור על איכותו. בסופו של דבר אני בן אדם אחד שגם עושה דברים אחרים במקביל, ובלי עזרה מאנשים (יהיה האינטרס שלהם מה שיהיה) יהיה קשה לבלוג לשרוד לאורך זמן".

        טראומת הברית של נמני

        את הבלוג, כך הוא טוען, ייעד בעיקר לאנשי הביצה עצמה. "פשוט לא האמנתי שזה יכול לעניין עוד אנשים, אבל מהר מאוד הבנתי שיש גם אנשים שכלל לא עוסקים בתחום, קוראים את מדורי הספורט ואת אתרי האינטרנט ומתעניינים במה שקורה מאחורי הקלעים. אני לא מחפש רייטינג למרות שזה מחמיא לראות כמות גדולה של אנשים". אולם לאחר מעט יותר מחודש החל הבלוג לקרטע והפסיק את פעילותו לחלוטין בתחילת מאי. משנדמה היה שלא ישוב עוד, צץ בגאון בתחילת יוני, לאחר שלושה שבועות של היעדרות. "אני לא יכול יותר. בשבועיים האחרונים מגפת הפרסום ראשון פשוט שברה אותי", כתב.

        במהלך שלושת השבועות הללו נרשם אירוע מכונן ביחסים שבין תקשורת הספורט לגולשים הישראלים: טקס הברית של בנו של אבי נמני. ערוץ הספורט ו-ONE העבירו אותו בשידור ישיר משל היה משחק כדורגל, ושאר האתרים (כולל וואלה! ספורט) פרסמו תמונות מהאירוע במדוריהם. ROSK מסכים שבאירוע הזה הבינו גם אחרוני הגולשים שהרכילות השתלטה על עולם הספורט.

        "אני לא חושב בהכרח שרכילות ספורט היא רפש. היא פשוט לא ספורט. הספורטאים, והכדורגלנים בראשם, הפכו בשנים האחרונות לסלבס לכל דבר, והם מעניינים את הקוראים/גולשים גם כשהם מחוץ למגרש. אני חושב שמדור גליצ'ים, למרות העברית המעוותת, האינטרסנטיות, הליקוקים וסגירת החשבונות שבו, הוא הברקה של ONE. גם ההחלטה של ערוץ הספורט ללכת על מדור רכילות היא לא החלטה רעה.

        "הבעיה מתחילה כשזה עובר מהעמוד הזה לעמוד הראשי של הספורט, כמו במקרה נמני. לא יודע מה עבר בראשם של עורכי האתרים שהחליטו ללכת על זה, אבל אני משער שהם ראו ש-ONE מתכוונים לעשות את זה, והחליטו שהם לא רוצים שלמתחרים יהיה משהו שלהם אין. בדיעבד, אני חושב שזו היתה טעות, כי גם אם הם הרוויחו עוד כמה אלפי גולשים בשעתיים האלו, בסופו של דבר הנזק התדמיתי היה הרבה יותר גדול".

        תעשה לנו מערוף

        כפי שפרסמנו לראשונה למעלה (הלו, לא יכולנו להתאפק), גם אנחנו לא ממש חסינים, עם כל הסימפטיה של ROSK לקמפיין שהרמנו נגד הערוצים החדשים בתשלום (גיל קדרון, שעומד בראש הקמפיין הזה, מכונה "אביר המלחמה"). על הרבה עיתונאים הוא ממש לא מרחם, כולל שימוש בכינויים על גבול העלבון. מצד אחד הוא לא ממש עושה חשבון, מצד שני, הוא מסביר, שום דבר כאן לא אישי: "לא קיבלתי שום מסר מאותם עיתונאים, ואני בספק אם הם בכלל יודעים על קיומו של הבלוג. מצד שני, באחד הפוסטים הראשונים הגדרתי את אחד העיתונאים כ'טרחן' ואחד המגיבים העיר לי שזה לא יפה להשתמש בביטוי הזה. הסכמתי איתו והפסקתי להשתמש בביטוי. בדיוק אותו הדבר קרה כשהגדרתי אנשים או אחרים בשמות שונים. אין לי עניין לפגוע באנשים אישית, למרות שלפעמים זה מה שיוצא. המטרה של הבלוג היא להשאיר את הדיון ברמה המקצועית ולנסות לשלב קצת הומור.

        "ברור שכמו כל בן אדם יש אנשים בתעשייה שיותר קרובים אלי, אבל דווקא פה אני חושב שהאנונימיות היא המפתח", הוא אומר. "אני לא זוכר מצב שבו החלטתי שבגלל שאני מכיר את הבן אדם אני לא אכתוב עליו משהו רע. יותר מזה, איפה שיש לי חברים, יש לי יותר מידע, וזה לא בהכרח לטובתם. בוא נגיד שיש כמה אנשים שדי יכעסו עלי, אם הם יידעו שאני עומד מאחורי הבלוג הזה".

        ומה הלאה? "הזמן שאני מקדיש לבלוג משתנה", הוא מסכם, "החל מחצי שעה עד שעה ביום שכוללת מעבר על עיתונים והעלאת כמה אייטמים ועד ימים שבהם אני יכול לשבת שעות, לענות למיילים ולחפש אייטמים כמו שצריך. רואים את זה גם בבלוג, כשלפעמים יש רק שניים או שלושה אייטמים. כמו שכתבתי, ההפסקה הגיעה מסיבות טכניות, מפני שלא הייתי יכול לראות עיתונים כל יום וגם לאתרי האינטרנט היה לי פחות זמן. בסוף מצאתי איזשהו סידור ואני מקווה שאוכל להחזיק מעמד".