וואלה!
וואלה!
וואלה!
וואלה!

וואלה! האתר המוביל בישראל - עדכונים מסביב לשעון

תם ונשלם?

גיל קדרון

12.6.2007 / 15:13

לקראת המשחק השלישי בין הספרס לקליבלנד (4:00, ערוץ 5), גיל קדרון בוחן איך הסתיימו שבע סדרות הגמר האחרונות שנפתחו ב-0:2

סן אנטוניו הפכה את שני המשחקים הראשונים של גמר ה-NBA לחגיגה פרטית שלה, על חשבונה של קליבלנד, וגם על חשבונם של הצופים, שאמנם מסוגלים ליהנות מקבוצה גדולה, אבל נאלצים לצפות בה משחקת נגד חבורה שנראית שהסיפור גדול עליה בכמה מידות.

אבל לפני שנגזור לספרס את הרשתות, בוא ננבור בשבע סדרות הגמר האחרונות שנפתחו בצורה חד צדדית, כדי לראות אם ניתן ללמוד משהו מההיסטוריה על המרכיבים הנחוצים למהפך או לסיום מהיר של הסדרה.

1989: דטרויט - ל.א לייקרס 0:4

הסימן הראשון שהקארמה של הלייקרס נפגעה הגיע כשביירון סקוט נפצע באימון לפני המשחק הראשון, ולא שיחק כל הסדרה. הפיסטונס ניצחו את המשחק הראשון בקלות יחסית, 97:109, והראו שאין להם כוונה לשחזר את ההפסד 4:3 בגמר של 1988. הסימן השני לקארמה השלילית של LA הגיע ברבע השלישי של המשחק השני, כשבשוויון 75:75 מתח מג'יק ג'ונסון את שריר הירך האחורי, ולא היה שם במאני טיים, כשהצהובים-סגולים הפסידו 108:105, אחרי ש"ביג גיים" ג'יימס וורת'י החטיא זריקת עונשין חשובה בשניות הסיום.

בפיגור 2:0 עברה הסדרה לקליפורניה, והכל ידעו שהסיכוי היחידי של הלייקרס לחזור לעניינים בדרך לתואר שלישי ברציפות היה תלוי לחלוטין בהתאוששות של מג'יק מהפציעה, אולם בתום חמש דקות מפתיחת המשחק השלישי הכוכב הגדול יצא, ולא ראה פרקט עד לתחילת העונה הבאה.

דומארס, ה-MVP של הגמר, צלף 31, איזיאה תומאס הוסיף 26, דניס רודמן שאב 19 כדורים חוזרים, אבל הלייקרס הגאים נותרו בתמונה במשך דקות ארוכות, כשהפער נע סביב חמש הנקודות, עד ניצחון 110:114, ששווה היה 0:3 בסדרה. למרות הכל, הלייקרס נתנו את הנשמה גם במשחק הרביעי, כשוורת'י מרשית 40 נקודות, וקארים עבדול ג'באר, במה שידע שיהיה משחקו האחרון בקריירה ארוכה ומפוארת, עשה ככל יכולתו כדי להשאיר את קבוצתו במשחק, אבל זה נגמר בסוויפ מהיר אחרי 97:105.

1993: שיקגו - פיניקס 2:4

אחרי שהלייקרס והפיסטונס נכשלו בניסיונם להשיג שלוש אליפויות ברציפות, הגיעו הבולס של מייקל ג'ורדן לגמר ב-1993 עם מחשבה אחת - ת'ריפיט. הסאנס, לעומת זאת, הציגו משחק התקפי ומהיר, מהסוג שאומרים שלא יכול להצליח בפלייאוף.

שיקגו פתחה במחצית הראשונה פער של 20 נקודות באמריקה איירליינס ארינה באריזונה, ובכל פעם שצ'ארלס בארקלי וחבריו ניסו לחזור, ג'ורדן (31 נקודות) וסקוטי פיפן (27 נקודות) היו שם כדי להשיב לקבוצתם את המומנטום, בדרך ל-92:100. במשחק השני השמשות היו נחושים בהרבה, ונעזרו ב-42 נקודות של בארקלי כדי לעלות ליתרון נקודה בתחילת הרבע הרביעי. אבל גם ל-MJ היו 42, וסקוטי פיפן רשם טריפל דאבל, כולל גג על דני איינג' בשניות הסיום, והשוורים נסעו הביתה עם 0:2 משמעותי בכיס, אחרי 108:111 קשה ומותח.

אף קבוצה מעולם לא הפסידה את שני המשחקים הביתיים הראשונים בגמר, ומול אלופה משומנת כמו הבולס הסיפור נראה גמור. אבל פיניקס לא ויתרה, וכנגד כל הסיכויים הצליחה להשיב אליה את הסדרה עם ניצחונות ענקיים במשחקים 3 ו-5. המשחק השלישי נחשב לאחד הגדולים בהיסטוריה, בו התאוששו הסאנס מאיבוד יתרון 11 ברבע הרביעי, ובהארכה השלישית קלעו 9 נקודות רצופות (זכורה במיוחד החטיפה של בארקלי מסטייסי קינג) בדרך ל-123:129 היסטורי. קווין ג'ונסון קלע 25 נקודות ומסר 9 אסיסטים, כששיחק 62 מתוך 63 דקות (שיא NBA). דן מארלי השווה שיא גמר עם 9 הפצצות מרחוק.

במשחק הרביעי הפציץ ג'ורדן (שקבע שיא גמר עם ממוצע נקודות של 42) 55 נקודות, וביטל את הטריפל דאבל של בארקלי בדרך ליתרון 1:3. הסאנס, כאמור, השיבו לעצמם את יתרון הביתיות עם 98:108 במשחק החמישי, בדרך חזרה הביתה.

המשחק השישי היה היסטורי בפני עצמו. נעבור לשניות הסיום: כניסה של ג'ורדן הורידה למינוס 2, ואחרי החטאה של פיניקס, הגיעו השלשה המפורסמת של ג'ון פקסון והגג של הוראס גרנט על KJ בצד השני בדרך לאליפות שלישית ברציפות.

1995: יוסטון - אורלנדו 0:4

הסוויפ השני משישה בקריירה של שאקיל אוניל אולי היה הכואב מכולם. המג'יק הדיחו את הבולס וג'ורדן המתקמבק בחצי גמר המזרח, ומול האלופה של 1994, שהגיעה לגמר מהמקום השישי במערב, האמינו שהם יכולים להביא תואר ראשון לפלורידה. אבל אחרי סדרות קשות בשלושת הסיבובים המערביים (2:3 על יוטה, 3:4 מורט עצבים מול פיניקס, 2:4 משוגע מול סן אנטוניו) הרוקטס הגיעו עם אמונה שזו השנה שלהם לזכיה שניה ברציפות.

יוסטון מחקה פיגור 20, אורלנדו שבה מפיגור משלה ברבע הרביעי, אבל ניק אנדרסון הפך לדמות הטראגית של הסדרה כשהחטיא ארבע זריקות עונשין רצופות 10 שניות לסיום (אחרי שתי החטאות תפס את הריבאונד, ומיד נשלח שוב לקו), למרות שהיה קלע עונשין אמין ויציב. ההחטאות האלה איפשרו לקני הג'ט סמית' לדפוק שלשה ששלחה את המשחק להארכה, בה קלע האקים אולג'ואן את סל הניצחון בפולו דאנק, 118:120.

הרוח של אורלנדו נעלמה, ואחרי פיגור בן 22 נקודות במשחק השני, הם הפסידו 117:106 בדרך ליוסטון. למרות יכולת טובה של שאקיל ואנפרני הארדווי, לא היה להם מה להציע בטקסס, כשהפסידו פעמיים בקלות יחסית, בדרך לסוויפ, ולאליפות השנייה של אחד, רוברט הורי.

sheen-shitof

עוד בוואלה!

תרפיית מציאות מדומה: טיפול להתמודדות עם חרדה

בשיתוף zap doctors

1999: סן אנטוניו - ניו יורק 1:4

טים דאנקן, בעונתו השנייה בלבד, שלט על מרכוס קמבי וניקס, שחסרו את פטריק יואינג הקשיש והפצוע, בדרך ליתרון 0:2 קליל משהו, שהוביל את אוהדי הספרס, כפי שהם עושים כיום מול קליבלנד, לקרוא לסוויפ.

אבל אלן יוסטון, לטרל ספריוול, והקהל הניו יורקי לא התכוונו להיות מובכים, בטח לא אחרי פלייאוף מדהים שהביא אותם מהמקום השמיני לגמר. הם ניצחו את המשחק השלישי 81:89, אבל הפסידו בבית את שני המשחקים הבאים, כשבמשחק החמישי התמונה הזכורה בעיקר היא סל הניצחון של אחד אייברי ג'ונסון מהפינה. בשורה התחתונה לא היו לג'ף ואן גנדי מספיק כלים כדי לעצור את טימי ודייויד רובינסון.

2002: ל.א לייקרס - ניו ג'רזי 0:4

הגמר האמיתי של אותה עונה היה, כמובן, גמר המערב המופלא והבלתי נשכח בין הלייקרס לקינגס, שכלל את שלשת הניצחון המטורפת של ביג שוט רוב במשחק הרביעי, את סל הניצחון של מייק ביבי במשחק החמישי, ואת החטאות העונשין של הקינגס במשחק השביעי, אותו הפסידו בהארכה. הנטס הגיעו לגמר הראשון שלהם בתקופה בה המזרח היה חלש אף יותר משהוא היום, כשגברו 2:4 על בוסטון, שקיוותה כל כך לפגוש את יריבתה מימים ימימה. בין כה וכה, לוס אנג'לס חגגה אליפות שלישית ברציפות, לראשונה בהיסטוריה שלה.

הדיזל התעלל בקו הקדמי המשעשע של ביירון סקוט (שכלל שומרים אימתניים כמו טוד מקולוך, ארון וויליאמס וג'ייסון קולינס) בדרך ל-36 נקודות ו-12 כדורים חוזרים בממוצע, בסדרה שלא הייתה תחרותית מהשנייה הראשונה ועד האחרונה. בעצם, המשחק הרביעי היה היחידי שהתוצאה בו לא הובטחה בכניסה לזמן הכסף, אז נכנס קובי בריאנט לפעולה, ועם 11 מה-25 שלו ברביעי סגר את הסיפור. כשלא כוחות, אין הבדל בין משחק בית וחוץ.

2005: סן אנטוניו - דטרויט 3:4

גם הגמר האחרון של הספרס נפתח ב-0:2 משכנע, כשהספרס שולטים ונמצאים על גג העולם. אבל הפיסטונס, כפי שהוכיחו שמנ קודם לכן כשזכו באליפות מול הלייקרס, לא היו מוכנים לתת לסן אנטוניו לגרוף את התואר בקלות, והגיבו בשני ניצחונות בית משכנעים משלהם, בעיקר בזכות המנהיגות של צ'ונסי בילאפס, ופתאום כבר 2:2.

המשחק החמישי היה אחד הגדולים בהיסטוריה של הגמר, עם 21 הנקודות של רוברט הורי מהמחצית השנייה ועד סוף ההארכה, שכזכור הסתיימה בשלשה ענקית של ביג שוט רוב, אחרי שראשיד וואלאס עזב אותו במהלך האחרון ובחר לעזור על מאנו ג'ינובילי בפינה. זה לא גרם לבוכנות לוותר, ואחרי שלקחו את משחק 6 בחוץ, הם הובילו אותנו למשחק שביעי ומכריע, עליו השתלט דאנקן בדרך לתואר ה-MVP של הגמר, למרות שרבים חשבו שג'ינובילי היה הראוי מבין השניים.

2006: מיאמי - דאלאס 2:4

אחרי שני המשחקים הראשונים, שהסתיימו בתוצאות 80:90 ו-85:99 לדאלאס, הסדרה עשתה את דרכה למיאמי, עם תחושה כללית שאין להיט יותר מדי מה להציע מול אלופת המערב, שחושלה באש סדרות קשות מול סן אנטוניו ופיניקס. ויתרון 13 נקודות באמצע הרבע הרביעי של משחק 3 הצביע על המנצחת הצפויה.

אבל, כזכור, לדווין וויד היו מחשבות אחרות, ו-42 נקודות שלו, 15 ברבע הרביעי, הובילו למהפך, 96:98. במשחק 4 הגיעה עוד ריצה ברביעי בדרך לשוויון בסדרה, בעיקר בזכות 36 של וויד, שהרשית 43 במשחק החמישי בדרך לניצחון מותח בהארכה. ופתאום, לפני שבדאלאס הבינו איך הפסידו שלושה משחקים ברציפות - אותם היו יכולים לנצח - זה נגמר ב-4:2 אחרי עוד 36 נקודות של הפלאש.

2007: סן אנטוניו - קליבלנד 0:2

החדשות הטובות עבור אוהדי הקאבס הן שזה כבר נעשה בעבר. החדשות הרעות הן שאין לקבוצה הזו את המרכיבים שהביאו למהפכים בשנים עברו, שהמרכזי בהם הוא ניסיון. אמנם הפלאש הוא בן מחזורו של לברון, אבל מסביבו שיחקו חבורה של ותיקים שלא נלחצו מפערי הרמות בפתיחת הסדרה. גם פיניקס של 1993, למרות שלא השלימה את המהפך, נהנתה משורה ארוכה של וטרנים שלא נבהלים. הפיסטונס של 2005 היו קבוצה אלופה, שנהנתה מבטחון ואמונה בהתאם, כמו גם מחמישייה מאוזנת בה כל אחד ידע היטב את תפקידו. וגם זה לא הספיק לה מול הספרס.

בקליבלנד, להבדיל, רק אריק סנואו שיחק בגמר, בעוד כל שאר השחקנים הגיעו למעמד הזה לראשונה ובמפתיע. הרכז הפותח, לארי יוז, הוא בכלל שוטינג גארד, והפציעה שלו בקרסול הפכה אותו בסדרה הזו לנון-פקטור. בינתיים הרוקי דניאל גיבסון, שלא שיחק חצי עונה, הוא האס של הקבוצה. גם הסנטר הפותח, זידרונאס אילגאוסקאס, החל לאבד דקות משמעותיות לאנדרסון ורז'או, כך שאי אפשר להגיד שהרוטציה של מייק בראון ברורה וידועה, גם בשלב זה של העונה.

בנוסף, רכיב חשוב מאוד לשינוי כיוון בסדרה הוא קושי של המוליכה לסגור עניינים, אבל תהיו בטוחים שגרג פופוביץ' לא ייתן לספרס שלו להגיע לקליבלנד שאננים, בטח לא אחרי המיני ריצה של הקאבס ברבע הרביעי. נגד הפיסטונס ב-2005 הם לא הורידו את הרגל מהגז, ופשוט נתקלו בחבורה לה מנטליות של קבוצה גדולה, בעיקר בזכות האליפות של 2004. כאן נשאלת השאלה על מה הקאבס, להם זו בכורה בגמר, יכולים להישען כדי לשאוב את הבטחון הזה? האם הניצחון שלהם על דטרויט של פליפ סונדרס בגמר המזרח (כזכור, אחרי פיגור 2:0) יספיק?

ואחרון אחרון חביב, הסופרסטאר צריך לקחת על עצמו את הקבוצה אם הוא רוצה להשאיר לה סיכוי, מה שאומר שעל לברון יהיה לשחזר את תצוגת ה-48 נקודות שלו מול דטרויט אם הוא רוצה להשאיר לפרשים סיכוי כלשהו. כל דבר אחר יוביל לסיום מהיר של העונה.

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    4
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully