חג הקורבן

שוב הם מדברים על השופטים. גם בגמר הגביע של 1999 דיברה הפועל ירושלים על טעות שיפוט של טוד וורניק, שלא שרק עבירת תוקף לעודד קטש, שלח אותו לקו ונתן לו לנצח את המשחק. העובדה שוורניק ירושלמי ושניהל במשך השנים יחסים חמים למדי עם כמה מאנשי ירושלים לא בילבלה שם אף אחד. העבירה ההיא נתפסה כחלק מהקונספירציה המכביסטית, שלא תאפשר לאף אחד לקחת תואר. את אותה עונה סיימה הפועל ירושלים במקום הראשון בטבלה, לפני שהפסידה 3:1 בגמר הפלייאוף. במהלך הסדרה התפוצצה פרשת פנאן-צ'ורצ'יץ', וירושלים לחצה על כפתור ההרס העצמי. במקום לנסות לנצח את מכבי הפגיעה, שהחליפה מאמן במהלך העונה, היא התרסקה רגשית. אורי מנצור בילה את הסדרה בבכי על הספסל.

מאז לא דיגדגה ירושלים את הצהובים, גם בגלל אווירת הקורבניות והבכיינות שהשתלטה עליה. גם כשהיא לא העפילה אפילו לגמר – וזה קרה פעמים רבות מאז 99' - דיברו במלחה על המזימות של שמעון מזרחי והשופטים. פעם אחת, בעונת 2001/2, הם פוצצו משחק בו שפט סמי בכר, סתם כי התחשק להם. בעונה ההיא הודחה ירושלים בחצי הגמר, והיתה רחוקה קילומטרים ממכבי, אבל כולם זוכרים את הפיצוץ.

4:36 דקות לסיום משחק הגמר של 2007, זלגו שוב הדמעות של ירושלים ברגע הלא נכון. היא הובילה במשחק ושלטה בו לחלוטין, אבל אז נשרקו שתי עבירות רצופות למאיר טפירו. בראשונה הוא פגע בדרק שארפ בזמן זריקה לשלוש נקודות, בשניה ביצע עבירת תוקף על שארפ לפני שמסר לפניני, שקלע שלשה חופשית. העבירה הראשונה היתה ברורה לגמרי, השניה היתה גבולית. השריקות האלו היו הרביעית והחמישית של טפירו, והן כתבו נראטיב חדש למשחק: טפירו בוכה על הספסל בזמן המשחק, למרות שקבוצתו מובילה 66:70. ומה אתם יודעים, בסוף מכבי באמת ניצחה, אז בטח השופטים קשורים לזה. עוד מעט סיפור המעשיה יהפוך למיתוס.

עוד מעט אף אחד לא יזכור שגם אחרי שטפירו יצא יכלה ירושלים לנצח בקלות מול מכבי מרוסקת, מבולבלת וגמורה; אף אחד לא יזכיר שלירושלים נשרקו 21 עבירות, מול 29 של מכבי, שזרקה 16 פעמים בלבד מהקו, מול 29 זריקות עונשין של המפסידה; אף אחד לא יתעכב על התמונה של וויל ביינום מחטיא ליי אפ 1:35 לסיום, כשירושלים ביתרון 72:77, עם כדור וניצחון כמעט סגור ביד, ואיש לא ידבר בהחטאה של הוראס ג'נקינס משלוש בהתקפה הבאה, בזריקה מטומטמת, כשעל שעון הזריקות נותרו 10 שניות; לאף אחד לא יהיה כוח להריץ את הקלטת ולהיווכח כיצד מריו אוסטין, במשחק נפשע באדישותו (1 מ-7 שערורייתיים משלוש), לא סוגר לריבאונד את ג'יימי ארנולד בפוזשן האחרון, בלי שום סיבה נראית לעין; יתפוגג גם הרבע האחרון הענק של טל בורשטיין, ששם קץ לעונה סיוטית מבחינתו; התמונות של וויצ'יץ' ושארפ יוצאים בחמש עבירות בשלבים מתקדמים הרבה יותר לא יכנסו לתודעה, פשוט כי הם לא בכו. פשוט כי מכבי התרכזה בלנצח. כוחו של הרגל.

המאמן של ירושלים, דן שמיר, שונה משאר המערכת בה הוא עובד: הוא לא רגשן. גם הוא כואב את החמצת הדאבל, אבל ספק אם שמיר חושב שהשופטים הפסידו לו את המשחק. הפועל ירושלים הפסידה את האליפות הזאת, לא מכבי תל אביב זכתה בה. היא הובילה ב-13 נקודות הפרש עם פתיחת המחצית השניה. נוון ספאחיה שלף באותו שלב את תוכנית הייאוש, לאחר שכל תוכניות החירום אזלו מהימ"חים שלו: גוראן ירטין, סוג של רגב פנאן עם דרכון זר, נזרק לפרקט. מכבי הפצועה, החבולה וההיסטרית שיחקה בשלבים מסוימים של המשחק בהרכבים ברמה של קבוצת תחתית בליגה, והתבססה בחלקים ארוכים של הערב על שרון ששון הנשכח. הוא גם היה זה שלקח את הזריקה האחרונה.

וירושלים? במקום לחדור לסל פעם אחר פעם ולנצח הגנה רכה ומלאה בעבירות, במקום לרוץ ולעשות סלים קלים, היא שיחקה את הכדורסל הפאסיבי שאיפיין את העונה ההפכפכה שלה, שבה לפעמים היא תקפה את היריבה וניצחה ולפעמים פשוט עמדה על המגרש והניחה לקבוצה שממול לעשות בה ברצונה. היא נתקפה בחרדת ביצוע, השליכה 29 שלשות, רבות מהן מיותרות, ופגעה באחוזים גרועים – פשוט כי הידיים רעדו. גם משמיר, שמוצג חדשות לבקרים כגאון טקטי, ניתן היה לצפות לרעיון מעט מקורי יותר מפיק אנד רול פשוט וצפוי בכנף או באמצע בכל ההתקפות האחרונות.

ההזדמנות שירושלים החמיצה כאן כואבת במיוחד לא רק מפני שמדובר בפספוס דאבל. ירושלים הפסידה אליפות מול הקבוצה החלשה ביותר של מכבי ת"א מאז 1993, מול הגב הדואב של ניקולה וויצ'יץ', הפציעה של ליאור אליהו, ההחלטות הגרועות של וויל ביינום, הנוכחות הלא קיימת של יותם הלפרין והדיכאון של סימאס יסאיטיס. היא לא ניצלה את שיטת הפיינל פור, את הפאניקה שאחזה במכבי בעקבות הטראומה מול הגליל ואת העובדה שנוון ספאחיה הגיע לגמר כמעט בלי שליטה בקבוצתו. היא החמיצה הזדמנות בלתי חוזרת למשוך אליה את ארקדי גאידמק, להגדיל את תקציבה ולהתחרות עם מכבי על שחקנים. בעונה הבאה מכבי כבר תתעשת, תשנה את הדרוש שינוי, וירושלים עלולה לצעוד לאחור, במידה שגאידמק יסיר את תמיכתו. אז היא תוכל לשוב לתפקיד המוכר והנוח של הקורבן. לכו תשכנעו אותם שזה לא השופטים, זה הם.